כך מגייס חמאס את מדוכאי ירושלים

השלט שנתלה בכפר סילואן מחוץ לביתו של המחבל מפיגוע הדריסה בירושלים, לרגל שחרורו הראשון מהכלא הישראלי ב-2013, מעיד לא מעט על המציאות במזרח העיר. "התנועה האיסלאמית בית אל-מקדס מברכת את האסיר הגיבור עבד א-רחמן א-שלודי עם שחרורו מכלא הכיבוש". ואם למישהו יש ספק למי הכוונה ב"התנועה האיסלאמית בית אל-מקדס", הרי שתצלומי "השאהידים" המופיעים בצד השלט מאפשרים לפענח את התעלומה: אחמד יאסין, מייסד תנועת חמאס, ומוחי א-דין א-שריף, הנחשב ליורשו של "המהנדס" יחיא עיאש, ושנהרג בפיצוץ מסתורי ב-1998. חמאס חי ונושם. לא רק בעזה ובגדה, אלא ממש כאן, בשלל הכפרים והשכונות הפלסטיניות במזרח העיר, מתחת לאף של משטרת ירושלים.

כוחות הביטחון הישראלים עשו לא מעט פעולות בשנים האחרונות כדי להצר את צעדי חמאס בבירה: פעילי הארגון נעצרים שוב ושוב, ומוסדות הצדקה הרבים שלהם נסגרו. אך חמאס מצא לא מעט דרכים כדי לעקוף את רשויות החוק הישראליות ולנצל את חולשתם המודיעינית בעיר. הארגון, לדברי מקורות פלסטינים, ממשיך להפעיל את מערך הגיוס, התעמולה והצדקה שלו (הדעווה), בדרך לא-דרך, גם בעיר. עמותות שונות המזוהות עם חמאס ממשיכות להעניק מלגות לסטודנטים צעירים ללימודים באוניברסיטאות, אם בשטחים או בחו"ל, ואף תומכות כלכלית במגזרים החלשים. ומעל הכל, בחודשים האחרונים חמאס, יחד עם התנועה האיסלאמית מהפלג הצפוני, ממשיכים להוות גורם מתסיס בהר הבית (מסגד אל-אקצא), בתקווה שהסלמה שם תצליח להצית תבערה בשטחים.

אולם הנוכחות והפעילות של חמאס, למרבה הצער, אינם ההסבר היחיד להידרדרות המסוכנת במזרח ירושלים. "אלה לא הארגונים האיסלמיסטיים או הלאומיים", אומר לי ע', תושב אחת השכונות הפלסטיניות בעיר. "אלה גם לא הסלפים או הקבוצות האחרות. ההסלמה עכשיו היא תוצאה של הייאוש שאוחז בצעירים במזרח העיר. מאז הרצח של הנער מוחמד אבו-חדיר וגל התקיפות של היהודים נגד הפלסטינים, צמח כאן זרם אמיתי שמתעב את ישראל ומנתק מגע. עד לפני כמה חודשים, בכל פעם שהלכת ברחוב סלאח א-דין (הרחוב הראשי של מזרח העיר – א.י), יכולת לשמוע שירים בעברית מהמכוניות של הצעירים". לדבריו, היום הפזמונים המושמעים ביותר הם אלה שמהללים את עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של חמאס ואת הלחימה עם ישראל.

"הצעירים כבר לא הולכים לקניון מלחה או לתלפיות, בגלל החשש מתקיפות שמתרחשות במערב העיר ושלא זוכות ליחס מהמשטרה", הוא מוסיף. "רבים נפלטו ממוסדות החינוך. הם חסרי עבודה. אנחנו מדברים על עשרות אלפים. התחושה שלהם היא שהמשטרה בירושלים לא עושה כלום נגד גילויים אלימים של גזענות נגד פלסטינים. בכל יומיים יש בעיר תקרית אלימה, יהודים שתוקפים ערבים, ואף אחד לא עוצר אותם. למשטרה ולעירייה לא אכפת, כל עוד שמרביצים לערבים. הצעירים הללו אפילו מחרימים מוצרים ישראלים. לדוגמה, הרבה אנשים כאן במזרח העיר הפסיקו לקנות דברי חלב של תנובה. במקום זה הם קונים מוצרים מהמחלבות הפלסטיניות, כמו ג'ניידי וחמודה. בוא נגיד ככה: מאז חודש יוני (הרצח של אבו חדיר-א.י), יש פיצול ברור הרבה יותר בין מזרח ירושלים ומערב העיר".

דווקא יש מעט פעילות של המשטרה בשכונות הפלסטיניות, הוא אומר, אבל לא במקומות הנחוצים. "זה לא שהם נעדרים. להיפך. אתה יכול לראות בכל ערב ולילה את האורות הכחולים המרצדים ממרחקים. אבל הם לא פועלים להגן על הפלסטינים. הם עושים טעויות. מאז חודש יוני עצרו בעיר קרוב ל-700 בני אדם, רבים מהם קטינים. זה מייצר תסיסה. ואם תבדוק תגלה שרוב העצורים אינם חברי פלגים קיצונים אלא צעירים 'רגילים' ללא שיוך ארגוני".

מ', פלסטיני תושב העיר בשנות ה-50 לחייו, אומר שהמציאות העגומה במזרח ירושלים הובילה ליצירת "צבא של צעירים". "יש כיום יותר מ-10,000 תלמידים פלסטינים בלי מסגרת לימודית הולמת. אין להם בתי ספר. גם לא עבודה. שיעור האבטלה עולה, יש זינוק במספר המשתמשים בסמים, במקרי האלימות בתוך המשפחה, וכמובן בהיקף העוני. הצעדים שישראל עשתה לסגירת מוסדות הרשות מצד אחד ומוסדות הצדקה של חמאס מצד שני, הגבירו את המצוקה הכלכלית של המזרח-ירושלמים. לתוך כל זה תוסיף את ההגבלות על כניסת מתפללים לאל-אקצא והעלייה של מתנחלים להר. ואז בא הרצח של מוחמד אבו חדיר, שהוביל לזעם יוצא דופן בקרב תושבי העיר הערבים. התושבים נדחקים עם הגב אל הקיר ובסוף הקיר הזה ישבר". גם מ' מדבר על שתי ערים נפרדות בתוך ירושלים, שונות בתכלית. "אלה שני עולמות. מזרח ומערב. אין קשר ביניהם".

20 שנים חלפו מאז נחתם הסכם השלום בין ישראל וירדן. היחסים בין שתי המדינות ידעו מטבע הדברים לא מעט עליות וירידות. אפילו פיגועים ונתק דיפלומטי אולם בסופו של דבר, ההסכם נשמר. גם המתיחות בנושא ירושלים והר הבית, לא הצליחה למוטט את שיתוף הפעולה המתקיים בין ירדן וישראל בשלל נושאים, ובראשם התיאום הביטחוני. ויחד עם זאת, שלל הביקורים של פוליטיקאים מהימין בהר הבית, לצד יוזמות ל"חלוקת זמן התפילה" במקום שנשמעות בכנסת, גרמו בשבועות האחרונים לעמאן להציג קו לוחמני במיוחד נגד ישראל.

המלך עבדאללה בעצמו יצר הקבלה מסוימת בין "המדינה האיסלאמית" (דאעש) לבין ישראל כאשר הקביל בין ההסלמה האיסלאמית הכללית במזרח התיכון מצד אחד, ל"הסלמה הציונית" מצד שני. גם שר החוץ הירדני, נאסר ג'ודה, הגיש תלונה רשמית באו"ם נגד ישראל בשל המתרחש במסגד אל-אקצא. בימים הקרובים אנו צפויים כנראה לשמוע עוד לא-מעט הצהרות אנטי-ישראליות שייצאו מעמאן. הקו הלוחמני של ירדן אינו רק תוצר של הצעדים הישראלים, אלא גם של ביקורת שנשמעת נגד עמאן ונגד המלך עבדאללה בחוגים האיסלאמיסטיים ובכלי התקשורת המזוהים עם המחנה "ההוא", זה של "האחים המוסלמים".

ערוץ אל-ג'זירה לדוגמה, הפועל מקטאר, לא מהסס לתקוף את עמאן לנוכח חוסר האונים שלה בהקשר של ירושלים ואל-אקצא. ירדן, שמחשיבה עצמה, עדיין, כאחראית על המסגד בהר הבית, חשה שהיא מחויבת להגיב ומכאן שלל ההתקפות בתקשורת על ישראל, על אף שהתיאום בין עמאן וירושלים נשמר, גם בנושא הפעילות בהר הבית. ישראל עשתה לא מעט בשנים האחרונות כדיי לשמר את מעמדה של ירדן בהר ובכדיי שלא לאפשר לאנשי הרשות הפלסטינית להשתלט על ניהול המקום.

ואם בעמאן נפלה שלהבת, מה יגידו במוקטעה? גם יו"ר הרשות הפלסטינית לא נאלם דום לנוכח ההסלמה בירושלים ויצא השבוע בהתקפה חריפה על ישראל. כולל טענה שישראל "מטמאת" את אל-אקצא. "כשאבו מאזן מזהיר מטימוא אל-אקצא", מסביר ניצב משנה בדימוס ד"ר ראובן ברקו, ששימש כיועץ לענייני ערבים של מחוז ירושלים, "זה הופך אותנו לטמאים. אבו מאזן מיישר קו עם חמאס. וצריך להבין, החמאס, יחד עם הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, יעשו הכל כדי להלהיט את הרוחות בהר הבית. הרעיון של חמאס ושל העומד בראשו, חאלד משעל, הוא לייצא את האינתיפאדה לירושלים. הוא זקוק לשקט בעזה כדי לשקם את הרצועה, והוא מנסה להתניע אירועים אלימים במזרח העיר. ירושלים ואל-אקצא מבחינת משעל, הם הטריגר שבאמצעותו אפשר לפוצץ את המצב. לא לחינם הוא קרא השבוע לאחוז בנשק כדי להגן על אל-אקצא".

וכשאין כלי נשק "קונבנציונליים" לפיגועים, גם מכוניות דורסות הופכות לאמצעי לטרור.