הימים האחרונים הם לא פשוטים לחובבי המילקי, גם לא לתומכי מחאת יוקר המחיה האחרונה, שזכתה משום מה לכינוי המעליב "מחאת המילקי", והיא בכלל לא ידעה שהיא כזאת. בתוך השצף-קצף האינסופי של הברברת בנושא, בולט בימים האחרונים טרנד מדאיג במיוחד שלמרבה הצער צובר תאוצה בקרב שני הצדדים: שימוש בטיעונים לגופו של אדם במקום טיעונים לגופו של עניין, כשל לוגי ותיק המכונה "אד הומינם".
זה התחיל, כמדומני, כשאסף לבנון תקף מעל במה זו את העיתונאים בן כספית ודן מרגלית, בטענה שרווחתם הכלכלית האישית מטשטשת את יכולתם להבין את גל המחאה הנוכחי. זה נמשך אתמול בעיתון "הארץ", כשקובי ניב תקף אף הוא את מרגלית, שלדבריו אינו רשאי לבקר את היורדים ממרום שכרו החודשי (כ-100 אלף שקלים, לטענתו), או במילותיו: "מיהו בכלל הדן מרגלית הזה, שיקבע שההגירה לברלין היא חטא כבד שאין עליו מחילה?".
אבל שיא השיאים היה לטעמי מאמרו של אורי משגב ב"הארץ" שלשום ("בואו נדבר על העו"ש שלכם"). בטור, שנפתח במתקפה מוצדקת על הניסיונות להשחיר את דמותו של יוזם המחאה נאור נרקיס, מזכיר משגב את אותו "אד הומינם": "מלכתחילה היה ברור שהמאמצים המבוהלים לתקוף אותו במקום להתמודד עם המציאות שהוא מתאר, נועדו לכישלון", כותב משגב, "ככה זה תמיד עם 'אד הומינם' - התייחסות לגופו של טוען ולא לטיעוניו".
אלא ששורה אחת אחר כך - לא תאמינו - עושה משגב בדיוק את הדבר שנגדו יצא אך הרגע: תוקף את מתנגדי המחאה, ובהם שר האוצר יאיר לפיד, על כך שהם משתייכים לשכבת גילאית וכלכלית "מאופיינת מאוד". הוא קורא לניסוחו של קוד אתי חדש, שלפיו יתבקש כל מי שכותב על הנושא לספק - לא פחות ולא יותר - הצהרת הון.
טורו של משגב מרתיח במיוחד בדיוק בגלל אותו כשל לוגי, לו הוא מודע היטב: רגע אחד הוא תוקף (בצדק) את המשתמשים בו כדי להשחיר את יוזם המחאה, ואילו רגע אחרי הוא משתמש בו בעצמו כדי לתקוף על רקע אישי את המתנגדים למחאה, ואף מודה ש"אולי הגיעה העת לחולל לרגע דווקא אד הומינם הפוך". לוגיקה היא כנראה לא הצד החזק של משגב.
אז משגב אולי לא השכיל להפנים זאת, אך צריך לומר זאת בקול רם וברור: אד הומינם הוא אד הומינם, כשל לוגי הוא כשל לוגי. טיעונים על בסיס אישי הם לא רלוונטיים - לא בצד הזה ולא בצד השני. הצרה היא שזאת הפכה למכת מדינה של ממש: לא חיית תחת אש? אין לך זכות לחוות דעה על המצב בדרום. לא שיחקת כדורגל מקצועני? אין לך זכות להיות פרשן כדורגל (מוכר גם כטיעון "לא קרע מעולם זוג נעליים"). ועכשיו: יש לך כסף? אין לך זכות לתקוף את היורדים לברלין. מה הקשר?
אין שום קשר בין מצבו האישי של אדם, יהיה אשר יהיה, לבין זכותו להביע את דעתו בדיון הציבורי. הטיעונים גרועים? תקוף אותם! אבל לפחות שהדיון יהיה ענייני. גם בסערה הנוכחית, יש המון טיעוני נגד ענייניים לכל אחד מהצדדים, אז למה צריך להזנות את הדיון ולרדת לרמה הזאת?
במה תועיל הצצה לעו"ש?
אני לא מתלונן על מצבי הכלכלי, מעולם גם לא התלוננתי. אך האם זה אומר משהו על דעתי בסוגיה? אישית, תמכתי מאוד במחאת קיץ 2011 ואני עדיין תומך (אם כי פחות פעיל, לצערי), בכל קריאה להורדת יוקר המחיה כאן. אז האם עליי להתנצל, כי איני עונה על הקריטריונים שהציב משגב? במה בדיוק תועיל ההצצה לחשבון העו"ש שלי? איך היא תשפר את הדיון?
אד הומינם הוא כלי מסוכן שרק פוגע בדיון הציבורי ועלול לשמש בקלות לסתימת פיות. גם אם אני לא מסכים עם שלל הטיעונים "הציוניים" של דן מרגלית ועמיתיו והאמינו לי, אני רחוק מלתמוך בהם וחושב שהם שגויים מהיסוד יש מספיק דרכים לעשות זאת באופן ענייני, גם מבלי להכניס את היד לכיס שלהם.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד