בזמן כהונתי בארה"ב כשגריר נתקלתי בלא מעט דילמות - פוליטיות ואסטרטגיות, אך דילמה אחת פגשה אותי במקום אישי ורגיש - בבטן הרכה של תופעת הירידה מהארץ. הוזמנתי להיות השגריר הישראלי הראשון לנאום לפני כנס של ישראלים לשעבר שחיים בארה"ב, רובם שנים רבות. דילמה זו היא קשה לכל שגריר ישראלי המייצג את המדינה הציונית הדוגלת בעלייה ושוללת את ההגירה על בסיס אידיאולוגי עמוק. אך בשבילי ההחלטה הייתה קשה במיוחד - אפילו עד כאב.
אני עליתי ארצה מארה"ב לפני 35 שנים, ויתרתי על ה"חלום האמריקאי" בשביל הגשמת החזון הציוני. בפועל, עברתי מחברה בטוחה, אמידה ונוחה, למצב של משק על סף קריסה, ומצב של אי ודאות מדינית הקדם להסכמי השלום עם מצרים וירדן. מהקנטרי קלאב בפרברי ניו-ג'רזי, לדירת חדר קפואה בירושלים. שנים לאחר מכן, ויתרתי על האזרחות האמריקאית על מנת לכהן כשגריר בוושינגטון. והנה, התבקשתי להופיע לפני קהל שעשה את התהליך ההפוך, כל אחד מסיבות שונות, משפחתיות או כלכליות, ובעיני ויתר על המולדת. אך בכל זאת התייצבתי לאירוע.
היה ברור לי שמדובר בקהילה בת עשרות אלפי יהודים שעדיין רואים עצמם קשורים באופן הדוק למדינה, ושאכפת להם מאוד ממצבה. הם התארגנו ביחד על מנת להציע את עזרתם הפוליטית והפילנטרופית. מצד אחד נוכחותי כשגריר נותנת "גושפנקה" לקהילת ה"יורדים", אלו ש"בגדו" במפעל הציוני. ומצד שני, בתור מי שמייצג את האינטרס הישראלי הלאומי בארה"ב, אסור לי להפנות גב למי שרוצה להושיט יד למדינה, במיוחד כשמדובר ביהודים דוברי עברית, יוצאי צה"ל, ובעלי השפעה בתחומים שונים בחברה האמריקאית. כלומר, הייתי צריך להבדיל בין הציונות והמציאות, ולנסות לרתום האחרונה לראשונה.
היום, תופעת ההגירה מישראל עולה לשיח הציבורי, גם בגלל יוקר המחיה, וגם בגלל היעד - אירופה, וספציפית ברלין. הסוגיה מעוררת רגשות עזים ואף תרעומת - ובצדק. אין דבר ששולל יותר את הרעיון הציוני מאשר ירידה מסיבות כלכליות למדינה - ככל שהיא ידידותית היום - שבעבר פעלה להשמיד את העם היהודי. ועם זאת, האם כאן אנו חייבים שוב לגשר בין הציונות למציאות?
רוב הישראלים שמהגרים לאירופה עדיין מרגישים קשורים לארץ. הם לא התנתקו מהמדינה וחלקם מכריזים על כוונתם לחזור. בו בזמן, מצבה המדיני של ישראל באירופה הולך ומידרדר. האם במצב כזה אנו יכולים להרשות לעצמנו להפנות גב או להתעלם מקהילה צעירה, מוכשרת ופרו-ישראלית השוהה בערי המפתח באירופה? בעיני, התשובה, עד כמה שהיא כואבת, היא חד-משמעית לא. מדינת ישראל חייבת להילחם בסיבות שגורמות לישראלים לעזוב, ובמקביל לקרב את הישראלים שחיים בגולה ולרתום אותם כחזית דיפלומטית שלנו בחו"ל.
בארה"ב, ההתארגנות של ישראלים לשעבר הוכיחה את עצמה. הקהילה החדשה תורמת רבות לארגונים חשובים כמו אייפ"ק, ומשמשת כחזית דיפלומטית ראשונה של ישראל כיום. יתרון נוסף שהתגלה, הוא שהקשר עם ישראל שכנע חלק מהדור השני של מהגרים לחזור ארצה ולשרת כחיילים בודדים - רבים מהם אני פוגש בארץ מתוקף תפקידי כיו"ר העולמי של המרכז לחיילים בודדים על שם מייקל לוין.
גם בתור אב, אני מכיר את התועלת שישראלים השוהים בחו"ל יכולים להביא למדינה. בני הבכור יואב ורעייתי איילה שוהים כבר שלוש שנים בסין ברה-לוקיישן. במהלך זמן זה, הם פעלו נמרצות בפעילות הסברתית. הם חוזרים ארצה השבוע, לשמחתי הרבה, ואני בטוח שהם ימשיכו גם מפה לפעול למען חיזוק היחסים של ישראל וסין.
ברור שארה"ב וסין אינם גרמניה, בטח לא תודעתית. אך עם כל הקושי, לא כדאי לנו להחמיץ הזדמנות לרתום אוכלוסיה חרוצה נגד סכנת החרמות ודה-הלגיטימציה הנשקפת מאירופה. לאור מצבנו המדיני הלא מזהיר, איננו יכולים להרשות לעצנו לוותר על נכס אסטרטגי זה. ותוך כדי, אני מקווה ששמירה על קשר עם ישראל יגביר את הסיכויים שיום אחד, הם יחזרו הביתה.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד