הפרופ' שהפך את ההפריה החוץ-גופית ממדע בדיוני למציאות

יהושע דור מסכם 40 שנים שבהן הצליח לתת למטופליו את היקר מכול - תינוק. לקראת סרט שישודר הערב בערוץ 10, הוא משחזר בריאיון את ההפריה הראשונה, הביקורת על השמרנות בישראל והמשאלה של אריק שרון

מור שמעוני
21/10/2014
מתוך הסרט "משהו ממני", באדיבות ערוץ 10

כ-4% מהילדים בישראל נולדים כיום מהפריה חוץ-גופית. מה שנפוץ כל כך בימים אלה, נראה בשנת 1981 כמדע בדיוני. פרופסור יהושע (שוקי) דור, שניהל עד לא מזמן את יחידת פוריות והפריה חוץ-גופית בבית חולים שיבא בתל השומר, היה אז רופא צעיר בבית החולים. "ב-1977 התגנבה לאוזניי שמועה שבאנגליה נעשים ניסיונות בהפריה חוץ-גופית. המחקר שנעשה אז בעולם בתחום הסעיר את הדמיון שלי", הוא נזכר. "בימים ההם לא היה גוגל והמידע בקושי זרם. נסעתי בעולם וראיתי מעבדות מתקדמות וציוד חדשני, ובארץ לא היה לנו כלום".

ב-1978 נולדה באנגליה ילדת המבחנה הראשונה, והדבר הצית את דמיונו של דור. "אמרתי לעצמי 'היי, זה אמיתי'. הגשמתי את חלומי לנסוע ולהצטרף לחוקרים שם. בדרך קמו להליך מתנגדים רבים, שטענו שמדובר במעשה לא מוסרי, נגד הטבע. שזה מייצר מפלצות. כמו בכל מהפכה אמיתית, אנשים לא האמינו שזה אפשרי". בעזרת כבל טלפון ומחט ביצע פרופ' דור את ההפריה הראשונה בישראל. ב-1982 נולדה בישראל ילדת המבחנה הראשונה: העיתונאית רומי נוימרק.

הערב ישודר בערוץ 10 הסרט "משהו ממני" של ציפי ביידר וישראל בן ברוך, סיפורה של משפחת כהן, שהחליטה להביא לעולם ילד באמצעות זרע שנשאב מגופו של בנם קיוון, לוחם צה"ל שנהרג בעזה ב-2002. פרופ' דור סיפר כי מדובר באחד הרגעים המרגשים והמורכבים ביותר בקריירה שלו.

עוד בוואלה!

5 הנקודות הכי טובות בארץ לפיקניק לא שגרתי

וואלה! רכב בשיתוף דאצ'יה
הצצה לסרט "משהו ממני". צילום מסך
"אחד הרגעים המורכבים בקריירה שלי". אמו של קיוון כהן(צילום: צילום מסך)

אחרי שפרש לגמלאות בשנה שעברה, התפנה פרופ' דור לסכם 40 שנות זרע וביצית. יש לו לא מעט תובנות על בהלת הילודה בישראל ועל הקשר בין גוף לנפש. משנים שבהן נאבק בסוגיות אתיות ומוסריות, במחסור בתקציב ובממסד שמרני, ועד להפיכת ישראל לאחת המדינות היחידות בעולם המעניקות לזוגות מספר בלתי-מוגבל של טיפולי הפריה עד לילד שני. "הרבה אנשים לא יודעים את ההיסטוריה האמיתית מאחורי הפריות", הוא אמר בהתלהבות והזהיר: "יש אצלי במחלקה רופאים צעירים שרעבים למחקר, אבל המדינה לא משקיעה די כסף. לא תהיה חדשנות ברפואה בישראל בלי תקציב".

"לעולם לא אשכח את ההפריה הראשונה"

פרופ' דור רואה את עצמו לא כטכנאי הפריות, אלא כמי שמעניק חיים. "ברוב התחומים ברפואה אתה מתחיל עם מטופל והרבה פעמים מסיים בלי. במקצוע שלי, אתה מתחיל עם מטופל – ויוצא עם שניים", הוא אמר בחיוך. ניכר בו שהשנים לא הקהו את ההתרגשות והתשוקה שלו לתחום. הוא בן 69, החל לעבוד בתל השומר ב-1973 והקים שם את היחידה לפוריות. ההתרגשות ניכרת בו במיוחד כשהוא מספר על הפעם הראשונה שבה ראה הפרייה תחת המיקרוסקופ במעבדה.

"לא היה אז כלום. באתי מהמעבדות המשוכללות ביותר בעולם, וחזרתי למעבדה בבית חולים ציבורי בישראל. בהפריה הראשונה בכל היחידה היו לנו עשרה מזרקים, אבל לא היו מחטים ארוכות דיין. הייתי צריך מחט באורך 30 סנטימטרים. חיפשתי וחיפשתי, עד שמצאתי בחולון מפעל שמייצר מחטים. נסעתי לשם ושאלתי את הבעלים אם הוא יכול לייצר לי מחטים באורך כזה. 'למה אתה צריך זה?', הוא שאל אותי. הסברתי לו, והוא הקשיב בשקט ואמר: 'אוקיי, אני מכין לך 150 כאלה, ולא לוקח ממך שקל'", סיפר בהתרגשות.

עם זאת, בכך לא תמו חבלי הלידה של ההפריה ההיסטורית. "את המחטים היינו צריכים לעטוף בגומי. שברנו את הראש במה נשתמש, עד שמישהו העלה את הרעיון להשתמש בצינורות שעטפו את חוטי הטלפון. הם היו בעובי המתאים, גמישים וחזקים מאוד, כדי שלא יאכלו אותם חולדות מתחת לאדמה. מצאתי מפעל בקיבוץ מרוחק ונסעתי אליו. הסברתי למנהל המפעל אילו צינורות אני צריך. כשהוא שאל כמה והשבתי 'מאה', הוא התחיל לצחוק ונתן לי גליל שלם במתנה. בבית החולים חתכנו לבד את צינורות הטלפון באורך המתאים, עשינו סטריליזציה – וזה היה הציוד ששימש אותנו בהפריה הראשונה", שחזר.

למרבה הפלא, זה הצליח והביא שינוי עצום לנשים רבות בישראל. "לא אשכח את היום הזה בחיים. זה היה אחרי הטיפול העשירי. ביום שישי בערב ביצענו את ההפריה, ובשבת בבוקר הגענו סקרנים למעבדה. הסתכלתי בעינית המיקרוסקופ וראיתי שהביצית הופרתה. אי אפשר לתאר את ההתרגשות", תיאור פרופ' דור. "תחילת הדרך הייתה מעניינת. כל יום היו תגליות חדשות. הצלחנו לנצח את הטבע והאדם קיבל יכולת מלאה לשלוט בתהליך הרבייה. לאן זה הוביל? לשורה ארוכה של דברים מדהימים. היום אין זוג שנשאר בלי ילד. אם זה לא מצליח בדרך אחת – תמיד יש פתרון אחר. ניתן היום להפרות ביצית מזרע חלש מאד, לעשות אלימינציה של מחלות גנטיות. נשים בלי רחם יכולות להיות אימהות ביולוגיות באמצעות פונדקאות. המטופלת הכי מבוגרת שלי ילדה בגיל 60", מספר פרופ' דור.

"במקצוע שלי, אתה מתחיל עם מטופל – ויוצא עם שניים". דור ואמו של כהן(צילום: צילום מסך, מתוך הסרט "משהו ממני", באדיבות ערוץ 10)

הקדמה בתחום הרפואה מעלה לא אחת שאלות מוסריות וערכיות. בתחום ההפריות, נתקל פרופ' דור במהלך השנים בכמה סוגיות כאלה. "היו לי לא מעט לבטים בדרך", הוא נזכר. "התחילו להגיע אלינו אנשים שהטבע מנע מהם להפוך להורים, ולא ידעתי למי להגיד כן ולמי לא. הייתי מזמין את פרופ' אסא כשר והיינו יושבים ודנים במקרים. הגעתי למסקנה שהזכות להיוולד היא מעל לכןל. ניקח לדוגמה זוג שסובל ממוגבלות כלשהי, נניח שהוא נולד והוריו לא יכולים לטפל בו. יש משפחות אומנה ומגיל 18 יהיו לו חיים מלאים. פרופ' כשר היה אומר שילד זה עולם ומלואו – ועד היום זה נר לרגליי".

הרבנים פחדו מילדים ממזרים

ההפריה החוץ-גופית מסייעת גם לנשים שעברו את גיל הפוריות ללדת. לדברי פרופ' דור, "הבריאות באוכלוסייה השתפרה והיום נשים בשנות ה-40 וה-50 לחייהן נמצאות בשיא. אם מגיעה אלי אישה בריאה, אין סיבה שאני לא אעזור לה. אני נותן לכולן את האפשרות, כל עוד התהליך לא יסכן את האישה או יפגע בה. החוק היום מגביל זאת ומאפשר את ההליך רק לנשים עד גיל 56. אני לא מבין למה צריך להגביל. הבעיה עם החוקים בתחום הזה היא שאף שהם מנסים לעשות סדר, זה לא תמיד הולך עם צדק. צדק זה עניין אחר. הרפואה לא עובדת במסגרת חוקים".

על פי דור, מי שלא תמך בהליך היו אנשי הדת. "הכנסייה הקתולית מעולם לא קיבלה זאת. בקבלת החלטות, אנשים בדרך כלל מעדיפים את הגישה השמרנית. אצלנו משרד הבריאות הקים ועדה וישב שם הנציג הדתי הרב לאו, שמיד קיבל את זה. ישבתי עם הרבנים הגדולים, שרצו להיות בטוחים שההליכים יתנהלו כמו שצריך ולא יוולדו ממזרים. שמו אצלנו משגיחות דתיות שיקפידו שלא ייווצר בלבול, ויצאנו לדרך".

אחת הדילמות הייחודיות ביותר שעמן התמודד הייתה במקרה של כהן, שנהרג בגיל 20 במהלך שירותו הצבאי מירי צלף ברצועת עזה. מיד אחרי שנהרג, הזרע שלו נשאב ונשמר לבקשת אמו, רחל. בתום מאבק משפטי שנמשך 11 שנים, השתמש פרופ' דור בזרע כדי להפרות ביצית של אישה שחובקת היום את בתו של החייל ההרוג. "היה לי קושי בעניין הזה, לא אשקר. אני רגיל להיפגש עם המטופלים שלי, להכיר אותם ואת מאווייהם. כדי להחליט ביצעתי דמיון מודרך. בדמיוני שוחחתי עם קיוון, ומהאישור שהוא נתן לי – הבנתי שאני צריך לעשות את זה", אמר.

ילדת המבחנה הראשונה: העיתונאית רומי נוימרק(צילום: רונן פדידה)

במקרים אחרים סייע פרופ' דור לאימהות שכולות להביא לעולם ילד נוסף, גם בגיל מבוגר. "טיפלתי באם שאיבדה את בנה בפיגוע בבית ליד. היגון קורע וחותך את האדם לחתיכות. האם הייתה אז צעירה יחסית. שוחחתי עמה רבות והתרשמתי שלעודד אותה להביא ילד נוסף יכול להביא מזור עצום לכאב המטורף. לאחר הלידה, כל החיים שלה התהפכו והאושר חזר לחייה. יש המון סיפורים מרגשים. יש לי את הזכות לעבוד בעבודה שמשלבת מדע מרתק עם המון אמוציות".

המשאלה של אריק שרון

על אף ריבוי המקרים המרגשים, שום דבר לא גורם לקולו של פרופ' דור לרעוד כמו בעת שהוא נזכר בחברו הטוב, אריק שרון. "אהבתי אותו. הכרתי צד אחר לגמרי שלו, שלא כולם מכירים ולא קשור לפוליטיקה. אריק אהב מאוד ילדים. הייתה לו סקרנות גדולה לשמוע. פעם אחת ישבנו ודיברנו. שאלתי אותו מה הוא הכי היה רוצה להגשים. הוא ענה לי בלי להסס: 'אני רוצה להגדיל את העם היהודי ולחזק אותו, ואתה עוזר לי בזה'".

בחווה של שרון הכיר דור את חבר הכנסת לשעבר מגלי והבה, שהיה היועץ של שרון לענייני ערבים. "אחיו נכה צה"ל, מרותק לכיסא גלגלים, סיפור מורכב", נזכר דור. "אחרי שנפצע הוא לא הצליח להביא ילדים. אריק ביקש שאסייע. טיפלתי בהם, והם נכנסו להיריון, אבל היא ילדה בשבוע ה-28. הפג היה במצב קשה וידעתי שאני חייב להביא אותו לתל השומר כדי להציל אותו. הרמתי טלפון לאריק, שהיה אז שר הביטחון, ואמרתי לו שאני חייב מסוק. 15 דקות אחר כך קיבלתי טלפון ממפקד תל-נוף, העמידו לרשותי יסעור. אחרי הכנות לא פשוטות היסעור נחת בתל-השומר, עליתי עם צוות ואינקובטור, טסנו לצפת, הבאנו אותו לשיבא – והצלחנו להציל אותו".

במהלך השנים ראה דור אין ספור סיפורים מדהימים. "המקרה הכי יוצא דופן היה של זוג שאחרי טיפולים רבים שנכשלו הפניתי אותם לפונדקאות. הפונדקאית הופרתה והיו ברחמה תאומים. בתחילת ההריון היא סבלה מאוד מבחילות ובאה אליי בבקשה שאבצע בה הפלה. ניסיתי לשכנע אותה שתמתין עוד קצת ושההתחלה הכי קשה, אבל היא התעקשה. אין מה לעשות, היא אדון לגופה. בני הזוג נכנסו לדיכאון רציני. והפלא ופלא, אחרי שלושה חודשים הם חזרו אליי. האישה נכנסה להריון טבעי".

סיפור זה, כמו רבים אחרים בהם נתקל פרופ' דור בעשרות שנות עבודתו, מסתכמים במסר אחד שחשוב לו להעביר: "אין לי ספק בקשר בין גוף לנפש. הלחץ בתקופת טיפולי פוריות משפיע. הזוגיות נפגעת. זה עניין אותי, אז בדקתי. מצאתי ש-35% מהזוגות שנכנסו להריון אחרי טיפול אצלי, נקלטו באופן טבעי בהריון השני ולא היו זקוקים עוד לטיפולים. לכן, לנשים שילדו אחרי טיפולי פוריות אני תמיד ממליץ להשתמש באמצעי מניעה. חלקן לא מאמינות לי, וחוזרות אליי אחרי שנתיים בוכיות, בהריון שהן לא תכננו", הוא אומר בחיוך.

"בחו"ל יכולים לחלום על המצב ישראל"

לפני כמעט שנה פרש הפרופסור מניהול המחלקה, אולם הוא ממשיך לעבוד בה כרופא. "שמחתי לפרוש. בשנים האחרונות הייתי מקדיש את רוב זמני לאדמיניסטרציה. עכשיו יש לי גם קצת זמן למשפחה, מה שלא היה במהלך השנים. המחיר האישי היה כבד. הבן שלי הוא רופא בארצות הברית. כשהוא השתחרר מהצבא הוא אמר לי: 'אבא, אני רוצה להיות רופא, אבל לא אהיה כמוך, אני רוצה לראות את המשפחה שלי'. כשהבן שלך אומר לך את זה, זה כואב. אבל אני לא מתחרט לרגע ולא הייתי משנה דבר. שילמתי מחיר כדי להביא ילדים לעולם".

ממרום שנותיו, הוא בוחן את הרפואה הציבורית בישראל. "זה לא דומה למה שקורה בארצות הברית ובאירופה. שם מושקע המון כסף. כדי לקדם נושא ולהביא לפריצות דרך צריך כסף למחקר. מסתובבים אצלי במחלקה רופאים צעירים שרעבים למחקר ונתקלים בקושי עצום, כי המערכת היום דלת תקציב. כסף זה חלק מהמשחק. אבל למרות הכול, המוח היהודי עובד. לדוגמה, היינו הראשונים בעולם שהבאנו ילד אחרי השתלת שחלות. וזה כשהקולגות שלי באוניברסיטת קורנל בארצות הברית עבדו עם תקציב של 20 מיליון דולר".

בדבר אחד, לדברי דור, אנחנו מובילים. "הרפואה הציבורית בישראל נותנת לציבור משהו שבחו"ל יכולים רק לחלום עליו: טיפולי פוריות ללא הגבלה, במימון כמעט מלא, עד לשני ילדים. אין לזה אח ורע בעולם. באירופה, גידול האוכלוסייה שלילי. שם הם מתכווצים. מי שמתרבה שם, זה מהגרים. בישראל מקדשים ילודה. זה בתרבות, צמחנו ככה. כתוב בתנ"ך 'פרו ורבו', ואולי בזכות זה שרד העם היהודי. אני שמח שיש לי חלק קטן בזה. וכבר יש לי נכדי מבחנה".

לפניות לכתבת מור שמעוני: mor.shimony@walla.com

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully