תגיד, אבל בעצם מה ישראל רוצה? השאלה התמימה הזאת, שהדהדה באוזניי באופנים שונים בכמה שיחות עם יהודים (וגם ישראלים-גולים) בביקור האחרון בארה"ב, מייצגת את סך פחדיו של העיתונאי הישראלי בניכר: הרגע הזה שבו אשכרה מבקשים ממנו לשמש כפרשן מדופלם למדיניות ממשלתו, והוא נותר אילם ונכלם, בלי יכולת להודות ש"תכלס? אין לי צל צלו של מושג".
יכולתי לענות כמובן שישראל של סתיו 2014 מסתפקת בדרישות צנועות: בסך הכול מבקשים בציו?ן שיורידו קצת את מחירי המילקי. אבל זאת בוודאי לא "הסברה" טובה במיוחד לעם וממשלה שמשווקים כבר עשרות שנים שהחרב מתהפכת מעל ראשם, ושהם נמצאים בסכנת כליה מידית מחזיתות מתחלפות פעם מאיראן, ופעם מדאעש-לוקלי, קרי חמאס. קשה למצוא את יהודי אמריקאי, שהעביר את מבצע "צוק איתן" בתחושה שישראל חוטפת חבטות עזות בזירה התקשורתית והאשמות על מיני-ג'נוסייד ברצועת עזה, מקבל את התיזה שהפחתה של עלות הקצפת-בשומן-צמחי היא היא התשובה המכרעת לשאלה המטרידה מהפיסקה הקודמת. וממילא, המקבילה האמריקאית למילקי, אם היתה קיימת, היתה נמכרת בצנצנות "אישיות" של חצי ליטר, בתוספת ספרינקלס.
וכך נוצרה לה מדיניות ההפרדה, מהמציאות: בזמן שבקרב יהודי ארה"ב, לפחות אלה שעמם שוחחתי, עדיין שוררת מבוכה באשר למטרות המדיניות והביטחוניות העתידיות של ישראל, והתשובה "קרוב לוודאי שיהיה סיבוב נוסף עם החמאס בתוך שנתיים" מתקבלת בתערובת של תדהמה ונענוע ראש, עוסקים בישראל בעיקר במשחקי-רעב מדומים ופנטזיות על חידוש "המחאה החברתית", שאין בינה לבין המצב האמתי בשטח כל קשר. העם שאמור להתמודד עם המציאות המסובכת מול החמאס והרשות הפלסטינית, ההתנחלויות השבעות ויישובי הדרום הנמקים מעדיף לברוח לדיוני קצפת פיקנטיים-אך-מטופשים, בעוד שבארה"ב, שם ההקצפה המערפלת של המציאות לגיטימית (ולמעשה מהווה את אחת מהזכויות האמריקניות הבסיסיות) מודאגים מהעתיד.
לכל הטורים של אבנר הופשטיין בוואלה! דעות
בכלל, הפטליזם שבו מתייחסים בישראל לריטואל הקבוע הזה שבו פורצת מלחמה כמו שעון פעם בשנתיים, מתוך קבלה כנועה של מציאות סטטית, ללא תקווה לפתרון קבוע יותר, לא מתיישב טוב עם האמריקאים, ויקשה עליהם להגן עלינו בצעדות תמיכה קולניות בעתיד, גם אם הכסף היהודי ימשיך לזרום אל מוסדות השנור הישראליים. מזיכרוני, נדמה לי שזאת הפעם הראשונה שאני שומע יותר מבוכה מאשר כעס על האויב, וזאת למרות שאין ליהודי האמריקאי הממוצע ספק שהצד השני "התחיל" ושהחמאס הוא בר-חיסול לגיטימי.
באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס פועל מזה מספר שנים "המרכז ללימודי ישראל", תכנית ייחודית בנוף האקדמי האמריקאי, שיזמו הנדבנים היהודים יונס וסוראיה נזאריאן. הנהלת התכנית כינסה בערב שמחת תורה פאנל של אקדמאים מהארץ ומארה"ב לדון בדרך ללא מוצא אליה הגיע הציר המשולש של ישראל, חמאס והרשות הפלסטינית בצל "צוק איתן". בדרך כלל מושכים דיונים כאלה קהל של עשרות מאזינים בודדים לכל היותר, בוודאי בתקופה של חגים יהודיים. הפעם היו צריכים המארגנים להחליף פעמיים את האולם כדי להכיל את מאות המאזינים שזרמו לאירוע.
הדוברים היו פרופ' אשר ססר, ממרכז משה דיין באוניברסיטת תל אביב, פרופ' אוריאל אבולוף, חוקר ישראלי העובד עם אוניברסיטת פרינסטון, והחוקר וכותב הטורים חוסיין איביש. למרות חילוקי הדעות ביניהם, שלושתם נשמעו מהורהרים ופסימיים ובשלושתם הדהדה כמיהה כמעט נואשת להסכם עם הרשות הפלסטינית, וחיזוק של מה שהם כינו "דינמיקת שתי המדינות". פרופ' ססר אף הפציר בממשלת ישראל לעשות "צעדים בוני-אמון בשטח", מה שהתפרש כתמיכה גם בנסיגות חד-צדדיות, ללא הסכם. גם כאן, שני הישראלים בשולחן - ססר ואבולוף - התקשו לענות על השאלה המרחפת "אז מה ישראל רוצה", ובחרו בתשובות של "מה היינו רוצים שישראל תעשה".
אחרי הדיון בדקתי את הכותרות הראשיות באתרי האינטרנט הישראליים. רובן עסקו בשאלה מה רוצה "מארגן מחאת המילקי" מברלין, שזהותו המסתורית "נחשפה". אולי, אמרתי לבן-שיחי המקומי, זאת צריכה להיות התשובה לשאלה מה ישראל רוצה ערב בשנתה ה-65: היא רוצה לשמור על זכותה לקצוף על גובה המחירים, ולדמיין שהנוזל השחור והסמיך שמתחת לענני הקצפת הוא בסך הכול שוקולד.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד