מחאת הפסטיגל שהוצפה על ידי הרשתות החברתיות בעיקר בשל "שיר הסלפי" מציינת סימן חיובי לשפיותה של החברה הישראלית. אולי ניסיון לחזור במעט לשורשיה. הפסטיגל עבר לאורך השנים תהליך של איבוד התמימות. זו ממש לא השנה הראשונה שבה מה שאמור להיות פסטיבל לילדים הופך למופע אימים של שפה רדודה, מסרים מיניים בוטים, עומס של פירוטכניקה ופנייה אל המכנה המשותף הנמוך ביותר. אבל זו השנה הראשונה שבה קם קול צעקה נגד הזניה של התרבות. אולי משום שאנחנו חסים על ילדינו יותר מאשר על עצמינו. הפסטיגל הרי משקף את תהליך הוולגריזציה שעוברת התרבות הישראלית המיינסטרימית בכללותה ושם גזרנו על עצמנו שתיקה.
בתהליך הזה הפנייה אלינו כצופים וכמאזינים היא כבר מזמן לא כאל יצורים חושבים אלא כאל מצבור של יצרים. אין באמת הבדל בהקשר הזה בין הגניחות שבחר אסי עזר לשתף בהן את מאזיניו לבין תכניות ריאליטי שכבר יותר מעשור משקות אותנו במיץ של זבל שעטוף בניחוח גיבורי תרבות דה לה שמאטס, שחלקם ירדו אל תהום הנשייה ומנסים נואשות לעלות מתוכה. "האח הגדול", "הצילו אני לא יודע לבשל" או "דה וויס", ביחד ולחוד, נועדו לטגן לנו את המוח במהירות שבה יעל בר זוהר שורפת חביתה. בין אם הן גורמות לנו לגחך או להזיל דמעה מהתרגשות (אל דאגה, זה עובר אחרי דקה) הן פועלות עלינו כסם המכוון אותנו אל הסופר הקרוב או אל הספה בערב על מנת להמשיך להיות חלק ממכונת הרייטינג. מכונה שכל כולה נועדה לשרת את צרכיהם הנרקיסיסטים של סלבריטאי התוכניות ושל הגורמים המסחריים המלווים אותם. אלא שבדרך הן מורידות אותנו למטה והופכות אותנו מיצורים חושבים, ביקורתיים ופועלים ללא יותר מכלי קיבול נבוב. לא מפתיע שאנחנו אט אט מתחילים להשלים עם חזרתו של אייל גולן אל מרכז הבמה התרבותית שלנו.
הוולגריות אינה נשארת רק בתחום התרבות. סופה שהיא עושה שמות במוקדים שונים ומטשטשת בברוטליות את גבולותיו של המרחב הפרטי. היא זו שמביאה למשל בעלי כלבים ברחובות תל אביב לנזוף באנשים שכל חטאם הוא שאינם נהנים מחיכוכו של כלב עם גופם או צלחתם. היא מביאה טבעוניים לנזוף באוכלי בשר. היא הביאה חלק מחיילי יחידת 8200 לפתח הווי של האזנה לשיחות סקס. היא מביאה בעלי מכוניות לשים מוסיקה בפול ווליום בעודם שוהים בחנייה או דוהרים בכבישים. היא לפעמים מוציאה בכוח אנשים מהארון. בקיצור, היא גורמת לנו בשם ההנאה הפרטית לחדור לפרטיותו של האחר ולשים עליה פס. לא לראות אותו (מי שזה לא יהיה) ממטר. היא מחריפה את השסעים. ואולי יותר גרוע מרדימה אותנו ומונעת מאתנו לפעול כאזרחים ביקורתיים שהם יותר מסך יצריהם הנרקיסיסטיים. מה הפלא שקול המחאה החברתית האחרון נשמע מברלין?
מדד מכירות הכרטיסים יספר האם יש ממש בניצני השפיות שהתגלו במחאת הפסטיגל או שמא תמונת הסלפי של החברה הישראלית הולכת ומסתכמת לתוך השורה "האלמותית": "מת על עצמי, אני מת על עצמי, וואלק אחי, אני מת על עצמי". או במילים אחרות האם החברה הישראלית אכן בדרך להיות מותג חולף?
הכותבת היא מומחית למדע המדינה. עבודת הדוקטורט שלה עסקה בשורשים התרבותיים של התנועה הציונית
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד