"לחזור לשורשים": המרכז שמחבר את עולי אתיופיה לישראל

לפני 30 שנה ישבה חווה אלמו, אז כונתה "זינה" בבקתת המשפחה בכפר שבאזור ווגרה באתיופיה והקשיבה לשיחת אחיה הבכור, יעקב, עם הוריה. "בקרוב אני אלך לירושלים", הודיע הנער הבוגר להוריו על כוונתו להגשים את חלומו להגיע לארץ הבחירה. "באותם רגעים כבר ראיתי את עצמי גם כן בירושלים", סיפרה חווה, ששמה אז היה זינה, בביתה בבית שאן. אחרי שהגשימה את משאלתה, נמצאת כעת חווה בעיצומו של מסע נוסף - מסע לחיבור קהילת עולי אתיופיה עם החברה הישראלית הוותיקה.

אחרי שהתערתה בחברה הישראלית, הקימה משפחה, ילדה שמונה ילדים ורכשה השכלה גבוהה, החליטה חווה, בסיועו של עוזי, בעלה, ובתמיכתם של ידידים רבים, להקים מרכז למורשת יהדות אתיופיה. היא חולמת שבמקום כזה יתחברו בני הדור השני והשלישי של קהילת העולים מאתיופיה לתרבות של הוריהם, ובמקביל, ילמדו הישראלים הוותיקים להכיר את העדה, מנהגיה ותרבותה.

תחת סוכת ענפי תמר שהקימה בחצר ביתה היא מוזגת קפה לספלים. "טקס שתיית הקפה הוא טקס בעל ערך בחברה האתיופית", הסבירה אלמו. "הוא מסמל את הביחד, את המשפחתיות. סביב הקפה מתקבלות החלטות ונפתרים קונפליקטים. שותים כוס ואחר כך עוד כוס ועוד כוס". הטקס הצנוע של שתיית הקפה הוא מרכיב אחד במרכז שהקימה אלמו בחצר ביתה. כך, במקום כל כך לא צפוי, בלב שיכון בתים צמודי קרקע בעיר אפשר למצוא סככת ענפים, בקתת עץ, שטיחים ושרפרפים קטנים שמסודרים מסביב למגש קפה גדול וכלי נוי ותמונות מאתיופיה שתלויים על הקירות, במקום נדנדות, מנגל ודשא סינטטי. אלמו, לבושה בגד מסורתי מאתיופיה, מתכוננת לבואם של מבקרים שלהם תספר את סיפורה ואת סיפור הקהילה שעליה יודע הציבור הישראלי כה מעט.

בגיל עשר ברחה אלמו מביתה בעקבות אחיה וחבריו שבדרכם לישראל חצו את סודאן. לדבריה, היא זוכרת את "שהתרחש כאילו שהיה זה אתמול". היא תיארה איך שיירה שבה הייתה יחד עם עשרות יהודים נוספים נשדדה בידי שודדי דרכים, ימים של צמא קשה מנשוא, של רעב עז ושל גופות מוטלות בדרך. קרוב לשלושה חודשים ארך המסע שהסתיים במחנה פליטים של הצלב האדום בסודאן. "אלו היו ימים קשים. הבנתי כילדה שאם קשה, אוספים את הכוח, בולעים את הבכי וממשיכים לחפש את ירושלים", נזכרה אלמו.

במשך כשנה חיה הילדה הקטנה עם אחיה, חבריו ומשפחות נוספות במחנה הפליטים בזמן שרעב, מחלות, אלימות, מעשי אונס ומקרי מוות רבים מתרחשים באופן תדיר. אחרי כשנה, דאגה עבורם הסוכנות היהודית לדירות מגורים באזור. כעבור זמן מה הגיע הרגע המיוחל ו"מבצע משה" יצא לדרך, אלא שבדרך למטוסים איבדה חווה את אחיה ואחרי שעות של בהלה שבה לדירה. אחיה המודאג שחיפש אחריה נעצר בידי הסודאנים ורק אחרי חמישה ימים הם נפגשו שוב. אחרי שפספסו את "מבצע משה", הם המתינו עוד כמה שבועות, עד שזכו להמריא מהבירה חרטום לישראל.

"החלום התגשם", אמרה חווה בהתרגשות. "כשירדנו מהמטוס, ירדתי על ברכיי ונישקתי את אדמת ישראל". לאחר שהגיעו לארץ, חווה ואחיה הועברו לפנימיית נוער בעכו. "בדרך ראיתי אורות נוצצים על מי הים וחשבתי שאלו יהלומים שמשובצים על ירושלים. רק בבוקר הבנתי שלא הגעתי לכותל המערבי, אלא לעכו. אחרי שבועיים נסעתי לירושלים וחוויתי אכזבה - הבנתי שבית המקדש כבר לא קיים". לדבריה, "כאן, בישראל, התחילו חיים חדשים. אמנם הגעגועים להוריי הלכו והתגברו, אבל לרגע לא הצטערתי על החלטתי לעלות לישראל. במקביל, החלטתי למלא הבטחה שנתתי פעם להוריי והיא לשמור על כבודי כאישה. ראיתי כמה מקרים של נערים ונערות שהיה להם קשה והם נשברו ונפלו לסמים ולאלכוהול".

בכפר חסידים, שם למדה אלמו בבית ספר תיכון, פגשה את בן זוגה לעתיד, עוזי. במהלך שירותו הצבאי, כשהיא רק בת 17, נישאו השניים. "לא היה לנו כלום, אבל היינו מאושרים ומלאי תקוות". במהלך השנים נולדו לשניים שמונה ילדים - הבכור בן 24 ונישא לאחרונה ובת הזקונים בת שמונה. אחד מילדיהם הוא ילד בעל צרכים מיוחדים. "בואו למשפחה חיזק וחיבר אותנו. הוא ילד אהוב וכאימא למדתי איך לראות דרך עיניו מציאות אחרת, מציאות נוספת", תיארה אלמו.

במהלך השנים לא הפסיקה ללמוד - תואר ראשון בפסיכולוגיה, לימודי עבודה סוציאלית, ייעוץ והדרכה לנוער ולכישורי חיים וייעוץ והדרכה בתחום המשפחה. במקביל, פעלה במסגרת תכנית "שותפות 2000" של הסוכנות היהודית, הקימה ביחד עם טלי ארגמן את "תיאטרון שורשים" של נשות הקהילה האתיופית בבית שאן ועבדה כמגשרת חינוכית במועצה האזורית עמק המעיינות.

"במהלך עיסוקיי פגשתי נוער מקהילת עולי אתיופיה. הבחנתי שבמקרים רבים אלו היו נערים שהלכו לאיבוד. הם לא מצאו את עצמם וחשו חסרי זהות וללא שייכות למקום. הבנתי גם שהם כלל לא מכירים את ההיסטוריה של הוריהם ואת הדרך שהם עשו", סיפרה אלמו. היא הוסיפה כי "כשההבנה הזאת הכתה בי, אמרתי: 'בואו נדבר עלינו, על התרבות שלנו'. הבנתי שזו טעות לחשוב שכדי להשתייך לחברה הישראלית עלינו למחוק את העבר שלנו. אפילו אני בשלב מסוים אמרתי לאמי לזרוק את הלבוש המסורתי שנהגה ללבוש. אנחנו, הצעירים, ניסינו לשנות את הורינו, לא רצינו שיהיו אתיופים".

אלמו סבורה כי "אותם ילדים התנתקו מהשורשים שאמורים להעניק להם כוח. החלטתי לחבר אותם לאותם שורשים ולכוח שמצוי בתוך הבית שלהם, שאותו לא ידעו להעריך. אני חושבת שזה בלתי אפשרי לעשות מעבר מהיר מתרבות לתרבות. הבסיס לקליטה טובה צריך להיעשות מתוך עולמך האישי. המסר שצריך לצאת מאתנו, הנקלטים, הוא: 'אלו אנחנו וזו התרבות שלנו, קבלו אותנו ככה'. כדי לשאת את המסר הזה צריך שנתגאה קודם כל בשורשים שלנו".

לפני שש שנים, החליטה אלמו להקים מרכז למורשת יהדות אתיופיה ובמקרה שמעה כי כבר יש מי שרצה להקים מיזם דומה. "אמרו לי לדבר עם שמעון כהנר", סיפרה אלמו, שלא ידעה שכהנר הוא אגדה ישראלית – כהנר (קצ'ה), נמנה על לוחמי יחידה 101 המהוללת. כשנפגשו, הציג בפניה קצ'ה תיק ובו תכנית מפורטת להקמת כפר אתיופי בעמק המעיינות. "ראיתי באותה חוברת את החלום מפורט לפרטי פרטים", סיפרה אלמו, אולם לדבריה התכנית להקמת הכפר בסחנה זכתה להתנגדויות מצד גופים להגנת הסביבה - ונפלה. חווה לא הרימה ידיים והחליטה להתחיל בקטן ולהקים מרכז מורשת בחצר הבית. "התחלתי מאפס - הצבתי כמה ספסלים ואבנים והזמנתי אנשים להגיע ולשמוע. ק'צה עודד ועזר, 'חוג העמקים' של אלי גורן מקיבוץ גבע נתן לי גב וכך עוד רבים וטובים. כל שקל שנכנס השקעתי במקום שלאט, לאט הלך והתפתח. הוספתי עוד סוכה, עוד בקתה, קניתי מאווררים ופתחתי חנות מזכרות ואולם הרצאות קטן".

כשנתיים וחצי פועל המרכז ואלפי אנשים כבר ביקרו בו. "אני רואה שהחברה הישראלית צמאה לדעת ולהכיר אותנו ואת התרבות שלנו", אמרה חווה בסיפוק. "נוצרים כאן חיבורים מיוחדים. עולה מבוגרת ממרוקו ששמעה על הכמיהה של יהודי אתיופיה לירושלים אמרה: 'כך בדיוק זה היה אצלנו'". במקרה אחר, הבחינה חווה במבקרת שנמנתה על קבוצת פנסיונרים שישבה בפינה ופרצה בבכי בזמן שהקשיבה לסיפור העלייה של חווה. "בסוף ההרצאה ניגשתי אליה והצעתי לה לצאת החוצה ולדבר אתי. שאלתי מה גרם לה לבכות. היא אמרה לי: 'שמעתי איך את מספרת על התלאות שעברת ואילו אני, ניצולת שואה, לא נוגעת בעבר שלי. ביום השואה אני לוקחת את נכדיי ומסתובבת איתם בחוץ כדי שלא ישמעו ולא יראו בטלוויזיה מה שהיה. הם לא מכירים את הסיפור שלי. אולי אחרי המפגש שלנו אחזור הביתה ואספר את הסיפור".

חווה מצפה שהמקום יאפשר לדור הצעיר של העולים לחוות תהליך של העצמה אישית ומצד שני גם מצפה שאנשים שנפגשים עם אותם צעירים ידעו עליהם יותר. "חשוב לי שהמפקד בצבא יבין שכשהחייל שלו בורח הביתה במקרה שאמו או אחיו חלו, הוא יעזוב הכול ויישב לצדם. ערך המשפחה עבורו הוא ערך עליון. יש המון מורכבות שצריך להכיר אותה". חווה הדגישה כי "חשוב לי שהגננת או המורה ידעו קצת יותר על המשפחה מאתיופיה, שיבינו אם כל המשפחה ישנה ביחד. ככה זה מקובל אצלנו. בחברה המערבית אולי יש רתיעה מזה, ייתכן שבשל תפישה מינית מסוימת. אצלנו זה מתפרש כסוג של חממה בשביל הילד. מצד שני, אני לא אומרת לאנשי החינוך לפעול מתוך רחמים ורצון לוותר - אני רק מבקשת שיבינו שאלו עולים שבאו מארץ אחרת, עם תרבות ומנהגים שונים".

הפעילות בעיר מרוחקת כמו בית שאן אינה מהווה מכשול, לדעתה של חווה. בעוד כמה שנים, היא מאמינה שתגשים את חלומה להקים כפר אתיופי באזור, שבתחומו יוקמו בקתות שבהן האורחים יוכלו ללון. "נכון, בית שאן מעט רחוקה מהמרכז, אבל מי שרוצה להגיע, מגיע. אנשים הרי נוסעים לחוץ לארץ בשביל להיחשף לדברים חדשים". האירוח במרכז המורשת, שלו קראה חווה בשם "כפר ביתא ישראל" כולל גם יצירת בובות ומשחקי ילדים, סדנת אפיית לחם אתיופי, קליעת סלים, קליעת צמות ויצירה בחמר, וכן ניתן להזמין מראש ארוחה אתיופית.