המהגרים מישראל הם הציונים האמיתיים

נתחיל בעיקר: אין "מחאת מילקי". ראיתם אנשים יוצאים לרחוב? שובתים רעב? מבטיהם רעבים ונואשים? מישהו הצית את עצמו? מישהו הלך מכות? אה, לא? אז זו לא מחאה. קוראים לזה תקופת חדשות מחורבנת. צוק איתן נשכח כמעט. אין פיגועים. אין ישיבות ממשלה. יש חגים. כולם בחופש. שום דבר אחר אינו קורה. אז מדברים על הנושא הכי סקסי – שילוב בין יוקר המחיה לאינטרנט, הדבר החדשני הזה, שנמצא בסביבה כבר 20 שנה אבל התקשורת הממוסדת עדיין מתייחסת אליו כמסתורי וסקסי. מישהו העלה סטטוס לפייסבוק, כמה אנשים שיתפו – ונוצרה "מחאה". יצרני המזון והממשלה יכולים להיות רגועים: אחרי החגים ייגמר הכל.

הנקודה המרתיחה באותה מחאה פיקטיבית היא גלי ההדף הנגדיים. מי שמותח ביקורת על אנשים שמהגרים מישראל בשל יוקר המחיה או סתם כי רצו לטעום תרבות אחרת, פחות דביקה ומיליטריסטית, הוא או נבל או טיפש, לעתים שניהם גם יחד. אין אפשרות שלישית. הניסיון לגייס תעמולה ציונית-מלחמתית, להעלות רמיזות על בגידה במולדת ולהזכיר את השואה ואת האנטישמיות (כמה ישראלים לשעבר קיפחו את חייהם בגולה על רקע אנטישמי בשנים האחרונות, וכמה קיפחו את חייהם בישראל במלחמות ובטרור? אתם לא רוצים לעשות את החישוב הזה) בסך הכל מנסה לקושש עוד כמה מנדטים מהאווילים שהצביעו לו בפעם הקודמת או כמה שקלים מהפראיירים שקונים במרכול שלו. אנשים אינטליגנטיים לא ישתכנעו מהטיעונים המופרכים האלו.

אלא שהביקורת על המהגרים לא רק מעוררת זעם, היא גם אירונית. מכיוון שאין מי שמגשים יותר את האתוס הישראלי המעודכן יותר מהמהגרים מהמדינה. כי אם נתעלם לרגע מרגל אחת שעליו עומד האתוס הציוני – זה של הביטחוניזם והנכונות להקריב את עצמך למען המולדת בצבא, וכמובן אחדות השורות מול החלאות שכותבות סטטוסים שמאלניים בפייסבוק בזמן מלחמה – הרי שהרגל השנייה צועדת לכיוון אחר לגמרי: איש איש לעצמו, אינדיווידואליזם קיצוני בסגנון אמריקאי, הגשמה עצמית, הפרטה של חברות ושל יחידים, היעדר מוחלט של הגנה תעסוקתית או רשתות תמיכה במקרה של פיטורים או מצוקה כלכלית, חיסול מתמיד של מדינת הרווחה, הצריכה כערך עליון, הקפיטליזם כדת. פעם בשנה, בזמן מתיחות ביטחונית, נשלפת למרבה הנוחות הרגל הביטחונית ודורכת על כל מי שלא עובר לדום; רק שבשאר הזמן, ביומיום האפרורי, המסר שעובר לישראלים מראש הממשלה בנימין נתניהו, משר הכלכלה נפתלי בנט ומשר האוצר – לא, זו באמת לא מתיחה – יאיר לפיד הוא שעליהם להסתדר בעצמם. להחליט לבד, לשרוד לבד, לחיות לבד, למות לבד.

וכמו בכל כיתה, גם בזו הישראלית יש תלמידים מצטיינים. חלק מהישראלים – מיעוט מבוטל, אך משפיע יחסית בשיחת הטלפון ההמונית המכונה "רשתות חברתיות" – מפנים שהחיים בישראל הן רק אופציה אחת, וכנראה לא הטובה מכולן לאדם צעיר, שגדל על ברכי התרבות המערבית ומעוניין להתפרנס בכבוד ולממש את שאיפותיו העצמיות. האנשים האלו מבינים שהיתרונות המרכזיים של החיים בישראל הם הקירבה למשפחה והפגישה התלת שנתית עם החבר'ה במילואים. חלקם רוצים להשיג יותר בגלגול היחיד שלהם על פני האדמה. אז הם קמים ועוברים – לא יורדים, פשוט מהגרים - למקום שבו פס הייצור הפרטי והמופרט שלהם יוכל אולי לשגשג ולא לפשוט את הרגל. בדיוק כפי שעושות חברות מסחריות ברחבי העולם, שמעתיקות את מפעליהן למדינות המזרח הרחוק כדי לחסוך עלויות.

בנימין נתניהו, שבעצמו חי בארצות הברית לאחר שירותו הצבאי, צריך להיות גאה במהגרים. הם הפנימו היטב את מדיניותו הכלכלית. השיח שלהם, שמדבר על מחירים של מעדני חלב במקום על ערכים אנושיים וחברתיים, הוא בדיוק השיח הקפיטליסטי שלו. רק ברגע שקבוצה רצינית של ישראלים תתקיף את שתי הרגליים, כולל הביטחוניסטית, השלטון שלו יתקשה לעמוד באופן יציב.