בעוד העולם כולו עוקב חסר נשימה אחר הקרבות המשתוללים בין הכוחות הכורדים לדאעש בכובאני, העיירה הכורדית בגבול טורקיה-סוריה, איראן מצליחה אט אט להשלים מהלך השתלטות מרשים למדי על תימן. ביום שלישי השתלטו מורדים חות'ים על עיר נמל אסטרטגית בתימן, חודידה, ממערב לבירה צנעא. במהלך אותו יום גם כבשו את שדה התעופה שמדרום לעיר. מוקדם יותר, ב-21 בספטמבר, הצליחו החות'ים להשתלט על צנעא עצמה.
החות'ים, זיידים בדתם (אחת הכתות בתוך השיעה), נהנים בשנים האחרונות מסיוע הדוק של משמרות המהפכה האיראניים וגיס אל-קודס, שעוסק בזירות חו"ל. מהלך הכיבוש צריך מן הסתם לעורר לא מעט חששות בישראל. תימן, מפאת מיקומה הגיאוגרפי, חולשת על נתיב שיט אסטרטגי מבחינתה של ישראל - היציאה מהים האדום לאוקיינוס ההודי, או במילים אחרות, באב אל-מנדב. נוכחות של אנשי משמרות המהפכה בנתיב שיט קריטי כל כך לכלכלת ישראל, שממנו יש לה גישה לא רק לאוקיינוס ההודי אלא גם ליעדים כמו איראן עצמה, יכולה לעורר לא מעט בעיות לאניות ישראליות שעוברות באזור. בתחילת שנות ה-70 תקפו ארגוני טרור פלסטיניים אניות ישראליות שעברו בבאב אל-מנדב. ייתכן שהאיראנים ינסו לנקוט אותן השיטות באמצעות החות'ים.
מעבר לזווית הישראלית, האירועים בתימן בשבועות האחרונים ולמעשה מאז תחילת "האביב הערבי" שם, הם דוגמה קלאסית לחולות הנודדים של המזרח התיכון. בנובמבר 2011 פרש נשיא תימן עלי עבדאללה סאלח מתפקידו לאחר 33 שנים. הוא היה אחד המנהיגים הוותיקים ביותר במזרח התיכון, בדומה אולי למועמר אל-קדאפי, שליט לוב. שניהם בני אותו גיל, והלינץ' שהביא למותו של קדאפי באוקטובר 2011 היה כנראה אחת הסיבות לכך שסאלח פרש מרצון. במקומו מונה הנשיא עבדו רבו מנסור האדי.
מבחינת החות'ים השינוי הפרסונלי הזה לא היה מספיק. הם רצו חלק גדול יותר מעוגת השלטון. כנראה בעידוד איראני, הם חתרו אז ועדיין חותרים להשתלט על המדינה. בחודשים האחרונים רשמו החו'תים הישגים צבאיים משמעותיים, המשמעותי שבהם הוא ההשתלטות על צנעא. הם הצליחו לכבוש משרדי ממשלה ומתקנים אסטרטגיים. הם התנו את עצירת הלחימה במינוי ממשלה חדשה שתורכב מטכנוקרטים. הנשיא האדי, בתיווך האו"ם, הסכים לכך, אך בשבוע שעבר, כשניסה למנות את מקורבו אחמד עוואד בן מובארק לתפקיד ראש הממשלה, נתקל בסירוב עיקש מצד החות'ים.
הסונים הקיצונים שפועלים ברחבי תימן, בעיקר אנשי אל-קאעדה, כמובן לא ראו בעין יפה את הרמת הראש מצד השיעים הזיידים, שמהווים כ-30% מאוכלוסיית המדינה. ביום חמישי שעבר, במהלך הפגנה של חות'ים נגד מינויו של בן מובארק, התפוצץ מחבל מתאבד בתוך ההמון שצעד שצנעא, והרג 47 בני אדם. ההתפתחות הזו הביאה את הנשיא האדי לסגת מכוונתו למנות את בן מובארק. רק ביום שני התקבלה הסכמת כל הצדדים למינויו של שגריר תימן לשעבר באו"ם ח'אלד באחה לתפקיד ראש הממשלה החדש. למחרת כבשו המורדים את חודידה וטרפו מחדש את הקלפים. ואם זה לא מספיק, באותו יום נערכו בערים הדרומיות בתימן, ובעיקר בעדן, הפגנות של בדלנים דרומיים שדורשים עצמאות מתימן והקמה מחדש של "הרפובליקה העממית של דרום תימן".
לאן זה הולך בתימן? לא ברור. כבר אפשר להבין שבצל התקיפות ומעשי הטבח של דאעש, הציר השיעי בראשות איראן אינו נח לרגע. בהפגנות של החותי'ם בתימן נראו סיסמאות שכמו נלקחו הישר מהז'רגון של אנשי המהפכה האיסלאמית באיראן: "מוות לאמריקה, מוות לישראל, קללה ליהודים". סביר להניח שרבים ממשתתפי ההפגנה אפילו לא יודעים היכן נמצאת ישראל.
ההשפעה האיראנית אינה מסתכמת בסיסמאות. בסעודיה השכנה בוחנים בחשש גדול את ההתפתחויות מדרום. ריאד כבר יודעת שהאיראנים העבירו אמצעי לחימה לידי החות'ים והיא אף מנסה לסייע בסיכול ההברחות מאיראן לצפון תימן. אנשי משמרות מהפכה נתפסו על ידי הצבא התימני במהלך הקרבות, ובסעודיה חוששים שהשלוחה האיראנית החדשה תנסה ליצור אי שקט באזורים השיעיים אצלם. וכך בעוד כלי התקשורת האמריקניים (וגם הישראלים) עוסקים כמעט באובססיה בבחינת מפות ההשתלטות של דאעש, איראן "המתונה" מצליחה עם קצת פחות רעש להשיג שליטה בשטחים גדולים עוד יותר: לבנון, חלקים מסוריה, חלקים ניכרים מעיראק וכעת תימן. בחודש הבא יסתיימו ששת החודשים של המו"מ על הגרעין האיראני, כנראה ללא פריצת דרך משמעותית. בינתיים נראה שגם ללא נשק גרעיני, האיראנים מסתדרים יופי.
איפה הטויוטות?
ומהציר השיעי, לאיום הסוני. דאעש, למרות התקיפות האמריקניות מהאוויר ושל שאר חברות הקואליציה הבינלאומית, לא נעצר. נכון שקצב ההתקדמות אינו כמו ב"ימים הטובים" של מוסול ועדיין, הארגון ממשיך בכיבושיו והשתלט על חלקים מכובאני. כיצד קורה שאפילו הכוח האווירי האדיר של כמה צבאות ובראשם צבא ארה"ב, אינו מצליח להכריע את דאעש? התשובה מצויה כנראה ברמה הטקטית.
בדאעש הפנימו שהשיירות של רכבי הטויוטה ארבע על ארבע הן טרף קל למל"טים ולמטוסים האמריקניים ושינו את אופני התנועה שלהם. הם מצליחים להגיע ליעדים שלהם אך לא באופן גלוי כל כך, באמצעות אופנועים וכלי רכב פרטיים. גם את השמלות השחורות הם הותירו בעיראק יחד עם הדגלים המזהים. שנית, הם משתמשים בשיטות שונות כדי לשבש את יכולת הפעולה של כלי הטיס. למשל, שריפת מאות צמיגים שמעלה עשן סמיך מעל אזור קרבות. הנקודה השלישית - ואולי הבעייתית ביותר מבחינת האמריקנים היא שמרגע כניסתם של אנשי דאעש למרחב עירוני, הטייסים האמריקנים מתקשים להבדיל מי ידיד ומי אויב ללא הכוונה מהקרקע, בעיקר כאשר מדובר במטוסי קרב (בשונה ממסוקי תקיפה). ואין הכוונה כזאת. ההחלטה של הנשיא ברק אובמה להימנע מ-Boots on the ground, מובנת ככל שתהיה מבחינה פוליטית, מקשה על פעילות מטוסי ארה"ב באזור הזה. כדי לסמן יעדים לתקיפה יש צורך במודיעין. ללא נוכחות בשטח של אנשי מודיעין ויחידות מיוחדות, המודיעין הזה, כך מתברר, לא מספיק כדי לעצור את ההתקדמות של דאעש.
אי-אפשר בלי מילה על בעלות הברית שארה"ב בחרה לה במזרח התיכון, קטאר וטורקיה. שתיהן מממנות את חמאס ודוחא לפחות, ברמה כזו או אחרת, סייעה בעבר לאנשי דאעש. קשה להאמין, אבל הממשל הנוכחי בוושינגטון בחר בשתי המדינות הללו כשותפות לדרך במסגרת מדיניות ההתקרבות למדינות ערב ולמוסלמים בכלל. השבוע בירכה היועצת לביטחון לאומי סוזן רייס על הסכמת אנקרה לאפשר למטוסי הקואליציה לעשות שימוש בשדות התעופה בטורקיה כדי לתקוף מטרות של דאעש. אנקרה הכחישה מיד. יתרה מזאת, ביום שני תקפו מטוסים טורקיים יעדים של המחתרת הכורדית בדרום מזרח טורקיה. המקום היחיד שממנו ניתן להעביר אספקה לכורדים הנצורים בכובאני הוא הגבול הטורקי. אנקרה פוסלת את האפשרות הזו על הסף. נראה שהצלת "אחיהם" בעזה דחופה יותר.