הטריק של חמאס: ללכת בלי אחדות ולהרגיש ע?ם

חומרי הבנייה הראשונים שנועדו לשיקום רצועת עזה נכנסו אליה אתמול (שלישי), במסגרת ההבנות שאליהם הגיעו ישראל, הרשות הפלסטינית, חמאס והאו"ם. התוכנית השאפתנית עם מנגנוני הפיקוח ההדוקים, יצאה לדרכה. לפיה, שיקום הרצועה עלול להימשך שנים ארוכות, אולי אפילו עשור. אלא שבינתיים, לא הרבה השתנה שם, בעזה, בעקבות המלחמה וכנראה שגם לא ישתנה בקרוב. העוני, המצוקה, ההקצנה ועשרות אלפי העקורים. הים אותו ים וחמאס אותו חמאס, עם אותן שאיפות ואותן תוכניות מרחיקות לכת.

כל זאת, מלבד אולי הבדל מרכזי אחד: זהו חמאס עני יותר. באין הכנסות מהמנהרות בין הרצועה ומצרים, ולנוכח העובדה שממשלת חמאס חדלה מלגבות מסים, מקורות ההכנסה של הארגון הולכים ונעלמים. עיקר מעייני חמאס נתונים כרגע לניסיונות לשקם את התשתית של הארגון. את שיקום הרצועה, הם מותירים בידי הרשות הפלסטינית. שיקום התשתית איננה משימה פשוטה בהתחשב במצב הכלכלי הרעוע של חמאס. זו עדיין לא פשיטת רגל, אך בהחלט מצוקה תקציבית שמאלצת אותו לפשוט יד ולקבץ נדבות ברחבי העולם הערבי. עד עתה לפחות, זה עובד חלקית. חמאס מצליח לשלם את המשכורות של אנשי הזרוע הצבאית, בעיקר בזכות תרומות שמועברות מטורקיה, קטאר ואנשי עסקים במפרץ, והאו"ם באמצעות מנגנון מיוחד אמור לשלם את משכורות פקידי הממשלה האזרחית מכספי התרומות. אבל לא ברור עד מתי יצליח להמשיך ולקבל את הכספים הללו שמגיעים בדרך-לא-דרך, בעיקר דרך המנהרות המעטות שממשיכות לפעול בגבול בין רפיח הפלסטינית ורפיח המצרית.

מכאן אולי ההסבר להנמכת הפרופיל הסמלית מצד חמאס בכל הנוגע לשיקום הרצועה. לא רק ישראל נעדרה מהכינוס שנערך בתחילת השבוע בקהיר תחת הכותרת "שיקום עזה", אלא גם נציגי הארגון. רק הרשות הפלסטינית שלחה את אנשיה, על פי ההחלטה שהתקבלה על ידי הנשיא המצרי עבד אל-פתח א-סיסי. חמאס, בלית ברירה, אפשר לאבו מאזן לקבל קרדיט על גיוסם של כ-5.4 מיליארד דולר שרובם מיועדים לרצועה. לכאורה לפחות, נראה שחמאס מפנה את הזירה לרשות הפלסטינית. דוברי הארגון אומרים מפורשות שממשלת הפיוס הלאומית היא שתשקם את הרצועה ולא חמאס. או במילים אחרות – חמאס הרס, והרשות כעת תשקם, כי לארגון אין כסף.

אלא שכמו תמיד, המציאות מעט מסובכת יותר. על אף הנמכת הפרופיל הזמנית, חמאס אינו יוצר רושם שיש בכוונתו לוותר על ריבונותו או שליטתו ברצועת עזה. נכון, משרדי הממשלה החברתיים והכלכליים ינוהלו בידי אנשיו של אבו מאזן, אולם המנגנונים של חמאס אינם הולכים לשום מקום. אפילו המשטרה האזרחית לא תהיה נתונה למרות משרד הפנים ברמאללה וכך גם פעילי הזרוע הצבאית. הם ימשיכו לפעול ברחבי הרצועה, מבלי לאפשר נוכחות של ממש של מנגנוני הביטחון של אבו מאזן מלבד, אולי, במעברי הגבול.

ולמרות המגבלות התקציביות הקשות – אפילו יותר מאלה של צה"ל – חמאס מנסה בימים אלה להחיות את התעשייה הצבאית של הארגון. מאז סיום הלחימה ב-26 באוגוסט, כבר הספיק חמאס לערוך כמה ניסויים בשיגורים של רקטות לעבר הים. לרוב, עושה חמאס ניסויים ברקטות כאשר הוא בא לבחון פס ייצור, או סדרה של רקטות שלא מכבר הסתיים ייצורה. מכאן ניתן לנחש שמשמעות הניסויים היא שהארגון פועל במרץ כדי לחדש את ייצור הרקטות, לא ברור אם בהצלחה. חמאס נתקל כאן בבעיה לא פשוטה מאחר שבינתיים הוא מתקשה להכניס לרצועה חומרים לייצור רקטות, או מכונות ייצור וחומרים כימיים שמסייעים בתהליך.

מעבר לכך, הזרוע הצבאית של חמאס, עיז א-דין אל-קסאם, החלה בימים אלה לקלוט לשורותיה מתגייסים חדשים. ביום חמישי שעבר, היום שבו התקיימה ישיבה ראשונה של ממשלת הפיוס הלאומית בעזה, נערך בשעות אחר צהרים מפגן צבאי גדול של עיז א-דין, בשכונת שג'אעייה, שם בישר החמאס על גיוסם של צעירים לשורות הזרוע הצבאית. כלומר, אותם בכירים שקיבלו בשעת הבוקר את פניו של ראש הממשלה ראמי חמדאללה, כמו איסמעיל הנייה, הגיעו אחר הצהרים לאותה עצרת צבאית שנועדה להעביר מסר גם לרשות וגם לתושבי הרצועה - "ההתנגדות" אינה הולכת להתפרק מנשקה. כמעט משעשע היה לראות את מזכ"ל האו"ם, באן קי מון, נואם ביום שלישי מעזה ומדבר על כך שהפלסטינים בונים "פלסטין אחת". באן כנראה עדיין לא הפנים את הטריק הגדול שחמאס הצליח למכור לקהילה הבינלאומית ובמידה פחותה לציבור הפלסטיני: ללכת בלי אחדות ולהרגיש ע?ם.

את תהליך השיקום של הזרוע הצבאית מובילים אותם מפקדים ששרדו את "צוק איתן", בעיקר מרוואן עיסא ומוחמד סנוואר. מוחמד דף מנוטרל בשלב זה, כך נראה, בין אם חי ובין אם מת. עיסא וחבריו עסוקים בימים אלה ב"סבב מינויים", בניסיון למצוא מחליפים ראויים למפקדי הגזרה הדרומית שנהרגו בסיום המבצע, ראיד אל-עטאר ומוחמד אבו שימאלה. גם יחסי הכוחות בין עיז א-דין אל-קסאם והדרג המדיני נותרו בעינם. ללא תהפוכות, ללא מחלוקות דרמטיות. במהלך המלחמה ניכר היה שכמה אישים מדור הביניים צועדים קדימה ולוקחים חלק בקבלת ההחלטות של חמאס. מלבד ח'אלד משעל בקטאר, וסגנו הנייה בעזה, דור שלם של מנהיגים צמח בכלא הישראלי וכעת משמיע את קולו: סאלח אל-ערורי מטורקיה, יחיא סנוואר ורווחי מושתהא מעזה וגם אלה שעדיין כלואים, כמו ג'מאל אבו אל-היג'א, חסן יוסף ומוחמד ג'מאל נטשה. המלחמה ובעיקר הטוויטר והפייסבוק הבליטו גם את השכבה החדשה של ההנהגה שקמה מעבר לים: מוחמד נאסר, עיזאת א-רישק, אוסאמה חמדאן ואחרים.

אז עזה אמנם נותרה אותה עזה, לפחות לבינתיים. אבל עצם הכנסת הרשות הפלסטינית, גם אם במעמד סמלי ובתפקיד שיקומי כלכלי בלבד, עשוי לחולל סדקים באחיזה של חמאס ברצועה. קבלת הפנים הנלהבת שלה זכה ראש הממשלה חמדאללה במהלך ביקורו בבית חאנון ובשג'אעייה, נראתה לפחות אותנטית. הציבור העזתי מייחל לשינוי, לשביב של אופטימיות. ייתכן שזו מחשבה אופטימית מדיי, על בסיס משאלת לב ולא על בסיס עובדות, אבל אם החמאס נכשל במתן סיוע לתושבים, ייתכן שלא נותר אלא לקוות שדווקא השיקום של הרצועה בידי הרשות יוביל לשינוי בדעת הקהל שם.

לפניות לכתב אבי יששכרוף: aviissacharoff@walla.com