שאלו שלום ירושלים: הנוסחה לשקט בבירה

גדעון לוי, התועמלן הכי אש"פיסטי בעיתונות הישראלית, מכריז ב"הארץ" שהמדינה הדו-לאומית כבר כאן, ושאין עוד טעם בדיבור האינסופי וחסר התוחלת על שתי מדינות, אבל הוא טועה: להוציא מקום אחד בארץ ישראל, ירושלים, שאכן הפכה לעיר דו-לאומית בפועל, מציאות חולה הטעונה תיקון דחוף, מתקיימת בשאר הארץ חלוקת ריבונות ברורה בין ישראלים לבין פלסטינים. הישראלים חיים תחת ריבונות ישראלית.

הפלסטינים, מחוץ לירושלים, חיים תחת ריבונות פלסטינית ברורה. למעשה, יש שתי מדינות פלסטיניות בתוך ארץ ישראל, גם אם מוגבלות בסמכויותיהן (כי אין ברירה אחרת): האחת היא פתחלנד ביהודה ושומרון והאחרת היא חמסטאן ברצועת עזה. לשתי המדינות הפלסטיניות יש ראש ממשלה ונשיא – הנשיא אבו מאזן ברשות הפלסטינית מחד וראש הממשלה איסמעיל הניעה ברצועת עזה מאידך, גם אם הישראבלוף הפלסטיני של ממשלה אחת נכנס לתוקף פורמאלי, ועדיין ברור מי באמת שולט ברצועה.

לכן, תודה לאל אנחנו פטורים מאימת המדינה הדו-לאומית ומעונשה של הדרישה האיומה מבחינה ישראלית לתת לארבעה מיליון פלסטינים ביהודה, שומרון ועזה זכות בחירה לכנסת הישראלית. יש להם פרלמנט משלהם ואליו הם רשאים להצביע. זוהי החשיבות העצומה, המבורכת, הנפלאה של הסכמי אוסלו, שעם כל רעתם הביאו ברכה אחת: הם הביאו בפועל להיפרדות מן הפלסטינים. מי שמדבר על "אפרטהייד" בארץ ישראל משקר: מאז הסכמי אוסלו אין שום אפרטהייד. אזרחי ישראל כולם, יהודים וערבים, נהנים מכל הזכויות, ורשאים להצביע לכנסת הישראלית, ואילו הפלסטינים, ערביי השטחים, נהנים גם הם מכל הזכויות בשטחיהם (נכון, לא במעברי הגבול עצמם) ובוחרים את מנהיגיהם.

ישראל גם לא מדכאת וגם לא רוצה לדכא אף אחד, לא כובשת ולא רוצה לכבוש. אוניברסיטת תל אביב היושבת על שטח הכפר הערבי שייח מוניס (ומועדון הסגל שלה ממוקם בשטח ביתו של מוכתר שייח מוניס לשעבר) היא הרבה יותר שטח כבוש מאריאל, למשל, שלא גזלה שטח מאף אחד, אלא התנחלה בשטחים שלא היו מיושבים כלל. אז נכון שישראל לא סיפחה מעולם את אריאל. אז מה? אלה עניינים פורמאליים. בפועל, אריאל היא שטח ישראלי ריבוני לכל דבר, ממש כמו שרמאללה היא שטח פלסטיני ריבוני לכל דבר. נכון, ישראלי לא יכול להיכנס לרמאללה, כפי שפלסטיני לא יכול להיכנס לאריאל או לתל אביב, מסיבות ביטחוניות. מעבר לכך, שניהם אזרחים חופשיים לגמרי של ריבונותם. כלומר, המדינה הפלסטינית – ובעצם, שתי מדינות פלסטיניות, כבר כאן, חיות ונושמות.

יש רק מקום אחד בארץ ישראל שבו שוררת מציאות חולה ואותה יש לתקן בדחיפות, וזוהי ירושלים. תושביה הערביים אינם חלק מן הרשות הפלסטינית, ורק בדוחק הם מורשים להצביע עבור הפרלמנט הפלסטיני. לעומת זאת, קיים חשש אמיתי שכ-200 אלף בעלי זכות בחירה ערביים במזרח ירושלים יחליטו אי פעם, אולי כבר בבחירות הקרובות לעיריית ירושלים אם אבו מאזן יחליט להמליץ להם, להשתמש בזכות הבחירה הקיימת והרדומה שלהם לעיריית ירושלים ולראשות העיר (בניגוד לחרם הנוכחי שהם מטילים על הבחירות העירוניות, מסיבות לאומיות) ולהשפיע ממש על הנהגת העיר. 40% ממועצת העיר עלולים להיות שלהם. וכן, בנסיבות מסוימות וקיצוניות (בגלל מלחמות היהודים) עלול לקום כאן גם ראש עירייה פלסטיני שיחבור, נניח, ליהדות התורה, הסיעה הגדולה ביותר בעיר, או לקבוצה ישראלית אחרת כלשהי. זוהי סכנה אמיתית ומיידית שעלולה לסכן ממש את השלטון הישראלי בירושלים.

המהומות האחרונות שהתגברו בעיר בחודשים האחרונים מעידות שהעניינים עלולים ממש לצאת משליטה בעיר הקודש. לכן, דווקא בעיר "שחוברה לה יחדיו" צריך להגיע להסדר דחוף שישמש אולי כמתכונת וכדגם שלום ישראלי- פלסטיני, המבוסס על חיים משותפים. הרי אבו מאזן עצמו, עם כל שנאת ישראל שלו ודרישתו לשוב לקווי 67, אינו דורש את חלוקת העיר, אלא בירה משותפת לשני העמים והכנסת כוח בינלאומי לירושלים, כפי שדרש בנאומו המתועב באו"ם. לזה דווקא אפשר בהחלט להסכים, אם מבודדים את זה מכל השאר בשלב ראשון על פי מתווה צודק והגיוני כלשהו.

הנה קווי מתאר אפשריים להסדר בירושלים:

1. מוסכם על שני הצדדים שירושלים היא עיר אחת שלא תחולק והיא בירת הישראלים ובירת הפלסטינים גם יחד.

2. שתי עיריות מקבילות – ישראלית ופלסטינית – יפעלו במקביל בירושלים. ראש עיר ישראלי מכאן וראש עיר פלסטיני מכאן, עם מנהלת משותפת לעניינים מוניציפליים משותפים, כגון מים, ביוב וכבישים.

3. העירייה הישראלית תחיל את ריבונותה האזרחית על כל תושביה הישראלים של העיר. העירייה הפלסטינית תחיל את ריבונותה האזרחית על כל התושבים הערבים בעיר.

4. ריבונות אזרחית פירושה מערכת חינוך נפרדת, מערכת משפט נפרדת, מערכת בריאות נפרדת, לשכת תיירות נפרדת וכו'.

5. הריבונות הישראלית תחול כמובן על כל התושבים הישראלים, וכן על כל האזורים והבתים הישראליים ועל כל השטחים הריקים (אדמות מדינה) שהיו בשלטון ישראלי עד 1967. ממש כשם שהריבונות הפלסטינית תחול על כל התושבים הפלסטינים, וכן על כל השטחים הריקים (אדמות מדינה עד 67) שלא אוישו מאז על ידי ישראלים.

6. העירייה הפלסטינית תוכל לתת היתרי בנייה בשטחים ריקים בריבונותה, נניח בבית צפאפא או בענתה, ממש כשם שהעירייה הישראלית תמשיך לתת היתרי בנייה בשטחים הריקים שבריבונותה, משכונת רחביה עד השכונות הישראליות בפסגת זאב. תכובד כל בעלות פרטית, ישראלית או פלסטינית בכל שטח.

7. צבא בינלאומי נרחב ובעל סמכויות יתמקם בכל אזורי החיכוך, מהר הבית עד עיר דוד, כמו גם באזורי התפר, ויבטיח חיים הוגנים ומתוקנים בכל שטח ירושלים.

8. משטרה ישראלית תשליט סדר בשטחים הישראליים בירושלים, ומשטרה פלסטינית תשליט סדר באזורים הפלסטיניים בירושלים. שוטר פלסטיני לא יוכל לעצור ישראלי ושוטר ישראלי לא יוכל לעצור פלסטיני, אלא רק לעכב אותו, עד למסירתו לידי כוח השיטור הבינלאומי שיהיה בעל סמכויות מעצר ושיפוט נרחבות.

9. מגורי ערבים בשכונות ישראליות מובהקות יוכלו להתאפשר רק אחרי אישור מיוחד, וכך גם מגורי ישראלים בשכונות פלסטיניות מובהקות.

10. כל המקומות הקדושים לכל הדתות יהיו בפיקוח בינלאומי ובשיטור בינלאומי, פתוחים לכל האזרחים, התושבים, העמים והעדות.

אלה פחות או יותר קווי המתאר לשלום ישראלי-פלסטיני בירושלים, ומשם אולי לכל הארץ. שאלו שלום ירושלים, כי היא אולי הדגם לשלום שכולנו מחפשים. לא שתי מדינות, אלא שתי ריבוניות אזרחיות בארץ משותפת אחת. אמן, אינשאללה.

לכל הטורים של מנחם בן בוואלה! דעות