שלוש שנים אחרי מחאת הקוטג', מישהו החליט שהגיע הזמן לצאת ולהיאבק על עוד מוצר חלב עם מרקם בעייתי. חרם הצרכנים ההוא הותיר טעם של עוד: כלי התקשורת, המשועבדים לכמות התווים בכותרות ולסלוגן קליל, מאמצים בחיבה את טעם החודש; רמי לוי ועסקנים נוספים כבר מחככים ידיים בסיפוק; והציבור, כהרגלו, קופץ בשמחה לפח שנטמן לו.
אין לי כל התנגדות להחליף את דירתי השכורה בארבעה קירות ליד כיכר אלכסנדרפלאץ. אשמח להמיר את החלומות על רכבת תחתית בתל אביב במערכת האו באן. והאמת היא שבניגוד לשר האוצר, למדתי היטב בבחינות הבגרות מהי ציונות ומתי לשלוף את קלף השואה. אבל הזעקה הנוכחית עושה עוול משווע. די עם הגימקים, בואו נדבר על הדבר האמיתי. המילקי, סמלי ככל שיהיה, לא מעיד דבר על המערכות הציבוריות שקורסות, החסכונות המצטמקים שלנו או הפוליטיקאים שכבר מזמן מתפלשים בהנאה בבריכת השתן שהם יצרו.
נסו לקבוע תור לצילום MRI או רופא מומחה במערכת הבריאות הציבורית. נסו לקבל את מה שמגיע לכם בחוק במוסד לביטוח לאומי. תיאבקו על כמות הילדים בכיתה או על שכר המורים, שבחלק מהמקרים אף זוכים לקבל דרישה להחזר כספי מתלוש המשכורת ובעיטה בישבן בגלל טעות חישוב (מעניין אם לרב-סרן נווטי מחיל האוויר גם היה נדרש להשיב עשרות אלפי שקלים).
יזכור גם עם ישראל ולא ישכח את קרנות הפנסיה והבנקים, חונטה שחומסת מיליארדים מכספי הציבור בחסות השלטון. את אדמות הזהב ומחירי הנדל"ן השערוריתיים שמדי שנתיים קם לו שר אוצר כזה או אחר עם רעיון לשינוי במקרה הטוב ללא מימוש, במקרה הרע עם רעיון אווילי ומוטה אינטרס סקטוריאלי. את השכר החציוני המזעזע שבאופן עקבי מוסט הצידה לטובת ממוצע שקרי.
ונבחרינו שבשלהם. מתי עוד שמעתם על ראש ממשלה שמתנגד לתכנית שעלותה נאמדת במיליארדי שקלים (מע"מ אפס) אבל יעביר אותה כדי לא לערער את מעמדו? מה זה חשוב, הציבור משלם. חברי כנסת חשודים בשוחד ופלילים, שרים שנפגשים לסעודות עם מיליארדרים בעלי אינטרסים עלומים, נציג הפועלים שעורק לשירות הכסף הגדול כדי להניף יד ברזל נגד האינטרסים הקודמים שלו, בכירים במשטרה שחשודים בהטרדות מיניות חדשות לבקרים ועושים בגוף שאמון על ביטחונכם כבשלהם וקול זעקה אין.
התרגלנו למחאות אופנתיות עם שמות קצרים: מחאת הקוטג', מחאת האוהלים, מחאת הפלפלים, מחאת העגלות, מחאת הסרדינים ועתה מחאת המילקי. כל אל הסתיימו ויסתיימו בקול ענות חלושה. הגיע הזמן להיאבק על המהות, בלי הקריאה "החזיקו אותי, אני נוסע" שהפכה לשגרתית. נכון, קל יותר להתחבר למוצר אחד שכולנו מכירים, בלי יותר מדי ספקולציות וחישובים מסובכים, אבל זה רק עוד חרב פיפיות שסופו של המאבק ליפול עליה. רוצים שינוי? תתכוננו למאבק איטי ואפור.
25 שנה מאז החלום של חנוך לוין למוזיקה טובה וטלוויזיה מצוינת בבירה אירופית קרה ודבר לא השתנה. זה הזמן להפשיל שרוולים ולהתחבר למאבקים מהותיים (כמו שקיפות, כפי שעושה מצוין חברת הכנסת סתיו שפיר או החבר'ה מהסדנה לידע ציבורי), להגר לחו"ל או להתענג לרגע עם מעדן חלב שמחירו ירד בשקל. ואם אתם ממש אופטימיים, תמיד אפשר לחכות לדצמבר. שר האוצר שלכם הבטיח שעד אז יהיה כאן הרבה יותר טוב.