וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

דעאש זה חמאס וחמאס זה דעאש - לאן נוליך את הייאוש?

המנטרה שחזר עליה ראש הממשלה במהלך נאומו באו"ם השאירה טעם מר גם בקרב תומכי ההשוואה וגם בקרב מתנגדיה, אך שוכחים כי הם אמורים לתבוע את שינוי המצב, שמדכא כל יוזמה לשינוי

"דעאש זה חמאס וחמאס זה דעאש"- זו המנטרה המרכזית שנצרבה בתודעתנו מנאומו האחרון של ראש הממשלה בנימין נתניהו באו"ם. הדבר המעניין הוא שמחנה התומכים ומחנה המתנגדים לרפליקה הזו מגלגלים אותה בלשונם עם אותו טעם מריר של ייאוש. שוכחים לרגע שהנואם אינו שחקן בהצגה כי אם מנהיג פוליטי שנאומיו הם מכשיר לעשייה פוליטית, שאמורה להתחיל כשהנאום מסתיים. שוכחים שהם אינם קהל שעם סיום ההצגה ודממת מחיאות הכפיים אמור לארוז את חפציו וללכת הביתה כשרפליקה כזו או אחרת שגורה על שפתותיהם. שוכחים שהם אמורים בדרך זו או אחרת לתבוע את הסרת הייאוש.

המתנגדים להשוואה יאמרו שהיא מרדדת את המציאות המורכבת, שהיא מוגזמת עד כדי גיחוך ובעיקר שהיא נועדה לזרוע פחד ולהתחמק מכל תהליך מדיני למען שרידותו הפוליטית של ראש הממשלה. למאמינים באפשרות של הסדר מדיני הרואים באבו מאזן פרטנר רלבנטי הייאוש הטמון בהשוואה בפרט ובנאום בכללותו הוא ברור ואין צורך להכביר בו מילים.

ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם בעצרת האו"ם. GettyImages
נתניהו במהלך נאומו באו"ם/GettyImages

המצדדים בהשוואה יאמרו שלא רק שהיא קלה לעיכול אלא מוצדקת. במשיכות מכחול עבות ניתן למצוא בסיס להשוואה בין שני הארגונים. ההשוואה מתכתבת אצל חלק מהאזרחים עם אמרתו של שמיר בזמנו - "הים הוא אותו ים והערבים אותם ערבים" - או לחילופין מחזקת בהם את התחושה שאם המצב במזרח התיכון משתנה, הרי שזה תמיד לרעה, אבל גם גישה זו טומנת מן הסתם ייאוש לאוחזים בה. הרי גם לשיטתם אין זה ברור מה מציע ראש הממשלה.

תביעה חד-משמעית לנטרול החמאס? כפי שהוכח במבצע האחרון, כנראה שזה לא ריאלי. אי-שיקום הרצועה? ברור שלישראל יש אינטרס לייצב את מצב התושבים בעזה והדרג המדיני אישר לא מכבר להעביר חומרי בנייה לרצועה. אז מה נשאר? האמירה של ראש הממשלה, שניתן להגיע לשלום עם מדינות ערביות? כעת מסתבר שנציג ישראלי אפילו לא הוזמן לוועידה הבינלאומית בהשתתפות נציגים בכירים ממצרים, ערב הסעודית, תוניסיה והליגה הערבית המתכנסת בקהיר לדון בשיקום רצועת עזה. קיפאון מדיני עד המלחמה הבאה? ייתכן שזה המצב, אבל אז צריכה להיות איזושהי תכנית להתחמשות ולמיגון. מה שבטוח הוא שתומכי ההשוואה אינם יכולים להתחמק מהניסיון להבין את משמעותה, לתבוע כאן ועכשיו את מימוש ההשלכות הנובעות ממנה במעשים, ולשאול את עצמם ואת מי שאחראי לניסוחה: "לשיטתנו עם מה נותרנו?". בינתיים, גם הם נותרו עם ה"סרטן שמתפשט".

ייאוש אינה תכונה רצויה של אזרחים בדמוקרטיה. הוא מרפה את ידיהם ומדכא כל מוטיבציה לפעולה שעשויה להשפיע על חייהם. דמוקרטיה במהותה מחייבת אזרחים ערניים וחדורים בתחושה שיש ביכולתם לעצב את עולמם או לפחות שיש ביכולתם להוליך את הייאוש למקום קונסטרוקטיבי. המתנגדים להשוואה בין חמאס לדעאש מן הסתם יפנו את ייאושם לתקוף את ראש הממשלה ולבקר אותו מעל כל במה אפשרית. נו שיהיה. הם עושים את זה כבר זמן לא מבוטל גם בהקשרים אחרים ולא ממש בהצלחה. ומה יעשו המצדדים בה? לאן הם יוליכו את הייאוש? נראה שלהם הוא תקוע כמו עצם בגרון. לא לבלוע ולא להקיא.

הכותבת היא מומחית למדע המדינה

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully