בנאומו באו"ם טען ראש הממשלה בנימין נתניהו כי יו"ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן רוצה מדינה בלי יהודים, והוסיף את המילים "יודן ריין". מי שהזדרז לכנותו שקרן ולהתייחס דווקא לאמירה זו, היה ח"כ אחמד טיבי, שישב באולפני ערוץ 2. הוא טען נגד דבריו של נתניהו כי התנגדותם של הפלסטינים איננה לכך שיהיו יהודים במדינה הפלסטינית, אלא רק לכך שהמתנחלים יישארו במדינה שתקום, וזאת משום שהם מייצגים את הכיבוש, הסביר טיבי.
על פניו, מדובר בטענה לגיטימית. למה שמייצגי כיבוש בדמות המתנחלים יישארו כחטוטרת בלב המדינה הפלסטינית, סמל לשנות הדיכוי בישראל?
לטענה זו יש שתי השלכות. הראשונה היא שאפילו אחמד טיבי הפנים את הטענה הציונית הנושנה שההתיישבות היא הקובעת, ולכן יישובים יהודיים הם משמעותיים וסמליים לא פחות, אם לא יותר, מכידוני הצבא. השנייה היא שטיבי ושות' אינם מוכנים לפשרה על פי המציאות שנקבעה בשטח, אלא רוצים התנצחות עקרונית. התנהלות זו סותרת את הטענות על כך שהוא מייצג גישה פרגמטית.
הרשו לי בבקשה להתמקד דווקא בטענה השנייה. אם היינו דנים במי צודק ומי היה פה קודם, אז בסדר. אפשר להטיח האשמות הדדיות ולריב למי הבטיח האל את האדמה הזאת, סוסו של מי נקשר להיכן ומי צודק בוויכוח המזרח התיכוני העקוב מדם. אך אם אנו רוצים ליצור עתיד חדש לתושבי האזור, ואם אנחנו אוהבים להזכיר את דבריו של יהודה עמיחי על המקום שבו כולם צודקים, ששם האדמה קשה ושום דבר לא יצמח, אזי צריך לחשוב אחרת.
כשמגיעים לפשרה, יש להביא גם את המתנחלים בחשבון
כשמדברים על התפשרות והבנות, צריך לכלול בהם גם את מי שיושב וחי כבר 30 שנה בהררי יהודה ושומרון, גם אם הוא נימול לשמונה ועברית היא שפתו הרשמית. כשמגיעים לפשרה צריכים להביא גם אותו בחשבון, ועקרון אי-הזזת אוכלוסייה על ידי טרנספר אמור לחול על שני הצדדים. זאת, משום שבהסתכלות פרגמטית אנחנו מזיזים הצדה את טענות ה"מי היה פה קודם", "מי התחיל ו"מי פגע במי", ועוברים לדיון על איך ממשיכים מהמצב הנתון ויוצרים חיים משותפים, תוך כדי שמירה על עקרונות כגון זכות הגדרה עצמית ומענה ככל שניתן על צורכי שני הצדדים.
אפשר לראות פרגמטיות במקומות שבהם היה קולוניאליזם אמיתי (ולא שם מושאל לסכסוך הקרקעות הים תיכוני). כך נהגו בקניה, בגינאה ואפילו בדרום אפריקה לאחר משטר האפרטהייד. כחלק מהגעה להסכם ולפשרה, התושבים האירופיים הקולוניאליסטיים נשארו על כנם. אף שהאירופיים נישלו את בעלי הקרקע האמיתיים ולקחו לעצמם את הקרקעות הטובות והפוריות ביותר, האפריקנים השכילו במרבית המקומות להישאר עם חצי תאוותם בידם בכדי לחתור לעצמאות והראו חשיבה פרגמטית שהובילה לתוצאות.
אמנם ארץ ישראל הקטנה שלנו מצויה במאבק כבר מאה שנים, מאבק הכולל טיעונים היסטוריים, דתיים, גיאוגרפיים וביטחוניים, אך על אף הניסיון לצייר זאת כך, אין כאן קולוניאליזם. השטחים לא נכבשו בידי צבא שהגיע באניות מארץ רחוקה, צבא הכובש טריטוריה בשל שליחות מתרבתת. לכאורה, במקרה שלנו היה קל יותר להגיע לפתרון הפרגמטי, אך לשם כך צריך ששני הצדדים יעשו זאת.
לצערנו, זאת לא חשיבה השמורה לאחמד טיבי בלבד. תפיסה זו מובנית בשמאל הישראלי וכנגזרת מכך בדרישות הבינלאומיות כחלק מפתרון בסכסוך העקוב מדם בין הים ובין הירדן. טענות אלו מובילות אותנו ללופ שלא מוביל לשום מקום - מצד אחד מבקשים להיות פרגמטיים ולא להישען על טענות הצדק ההיסטוריות, ומצד שני מותחים גבול ברור ומגדירים ממתי ומהיכן מותר לדרוש דרישות צדק היסטוריות, ובעיקר היכן לא ניתן לעשות כן, כשה"לא" מופנה תמיד כלפי ההתיישבות ביהודה ושומרון ולעולם לא כלפי הפלסטינים. חשיבה זו אינה הוגנת ומדכאת כל פתרון יצירתי הכולל השארת האוכלוסייה על כנה. כל ניסיון לפרגמטיות מוצג ישר כ"הזוי" ומנותק מהמציאות. מציאות שבה הפרגמטיזם משחק טלצד אחד בלבד והצד השני עדיין נשען על צדק היסטורי.