עבור הדור שלי, המלחמה, בה"א הידיעה, היא מלחמת יום הכיפורים 1973. אמנם כצנחן צעיר נלחמתי במלחמת ששת הימים, שש שנים קודם לכן, אבל היא היתה קצרה. איבדנו בה חברים ומפקדים, אבל כאמור היא הסתיימה מהר מאוד ובתחושת ניצחון אדירה. לעומתה, מלחמת יום הכיפורים, שבה הייתי קצין צעיר במיפקדת האוגדה של האלוף אברהם אדן (ברן), היתה ארוכה, עם הרבה מאוד נפגעים ותחושה קשה בסופה.
זאת המלחמה שעיצבה את תפיסת עולמנו בצבא, בעיקר בכל הקשור לחשיבות ההתרעה. לצורך להיות מוכן למלחמה ולא לבנות על כך שלא תגיע. לתחושה שלא לעולם חוסן, אבל שאפשר לסמוך על רוח החייל הפשוט והמפקד הזוטר, ושאין השכל מצוי דווקא אצל הבכירים בצבא ובמדינה, כי הם טועים כמו כולם.
אחרי המלחמה ההיא היה לי ברור שמעבר למקצועיות, חייבים לטפח בצבא בכלל ובמודיעין בפרט את ההבנה שיש צורך באומץ לב ליד שולחן הדיונים. שם יש לומר הכל, גם כשאין הדברים מקובלים על מי שיושב בראש השולחן. רבים הם האמיצים תחת אש, המגלים חולשה מול מנהלי הדיונים בעורף.
בגלל המלחמה ההיא הבנתי שבניין הכוח חשוב לא פחות מהפעלתו, בניגוד לאתוס הצה"לי, המהלל את מפעילי הכוח ואינו מעריך מספיק את בוניו. ראיתי איך כוחות שלא נבנו נכון נכשלו בלחימה, כי מה שלא הוכן מראש לא פעל בלחימה. יותר מזה, גם מה שעובד בתרגילים לא בטוח שיעבוד בלחימה. כך אמר לי פעם ברן, כששמע שאני, כאלוף, בדרכי לסיכום תרגיל אוגדתי: "תגיד להם שהמלחמה שונה מהתרגילים".
לחשוב פעמיים
את כל הדברים הללו הבנתי כקצין צעיר, שהיתה לו הזכות להשתתף בחלק מהתחקירים ברפידים אחרי תום המלחמה, כאשר מפקד מהולל, לימים רמטכ"ל, שלידו ישבתי, אמר לי: מייד בתום הלחימה שומעים סיפורי קרבות, אחרי כמה חודשים אלה כבר שיפורי קרבות. זה נכון לעיתים, כי הזיכרון מתעתע.
לעיתים זה קורה כי זווית הראייה של הדובר היתה חלקית, ולעיתים כי חשוב יותר למספר כיצד הוא ייראה, מאשר בירורה של האמת. כשניסיתי לדחוף לתחקיר מסודר בחיל המודיעין, נעניתי בתשובה המוזרה, כי לא נכון לפתוח את הפצעים. תחקיר מלא ומוסמך של המודיעין לא נעשה עד היום בצבא.
ברבות הימים, כשהתבגרתי ועסקתי בשאלות של ביטחון לאומי על גווניו השונים, הבנתי שיש בה, במלחמה הזאת, הרבה יותר ממה שנדמה היה במבט ראשון (ושני) באותם הימים שלאחריה. היתה זאת המלחמה הקלאסית האחרונה שבה ניסו צבאות ערב לנצח את ישראל בשדה הקרב תוך ניצול עוצמתם הכמותית ויכולתם לתקוף את ישראל ביותר מחזית אחת.
זאת היתה המלחמה האחרונה בסגנון זה, בין השאר כי היא התחילה ביתרון טקטי ואסטרטגי, שהתבסס על הפתעה מוחלטת של ישראל על ידי סוריה ומצרים - אך הסתיימה במרחק של פחות מ?40 ק"מ מדמשק ו?101 ק"מ מקהיר. אנואר סאדאת היה בטוח אחרי המלחמה שטועים אלה שרוצים עוד מלחמות עם ישראל. הוא הבין שבשדה הקרב תהיה יד ישראל על העליונה ועדיף לערבים להגיע להסדרים עימה, כדי לזכות בשקט הנדרש לפיתוח ארצותיהם. גם חוסני מובארק דבק בזו הדרך, לאחר שסאדאת נרצח.
אחרי המלחמה הזאת וההסכם עם מצרים, הבין גם חאפז אסד, אביו של בשאר, כי סיכוייו להתגבר על היתרון הקונבנציונלי של ישראל אפסי. הוא פנה לייצור נשק כימי, אך בליבו הבין שלא יוכל להתגבר על ישראל. כשעלה בנו לשלטון וחשב על מלחמה נגד ישראל, המליץ לו מובארק להגיע לשיחה על מלחמות נגד ישראל, שלאחריה הוא יבין מדוע כדאי לשקול החלטה שכזו שנית.
קיסינג'ר צדק
למזלה של ישראל, לא התאפשר לה לסיים את המלחמה ההיא באופן נחרץ יותר. לאמיתו של דבר, יכול היה צה"ל להשמיד לחלוטין את הארמיה הדרומית של מצרים, ארמיה 3, שהורכבה משלוש דיביזיות מוגברות, ומנתה להערכתי יותר מ?80 אלף איש. הארמיה היתה מכותרת מכל עבריה, ללא מזון ומים, מעבר למה שעבר איתה תוך כדי לחימה.
לא היה שום דבר שיכול היה לעצור את צה"ל מלהשמידה. היא היתה חשופה וללא שום אמצעי הגנה רציניים, אלא שהשמדתה נמנעה על ידי שר החוץ של ארה"ב, הנרי קיסינג'ר. אהבנו אז שלא לחבבו ולהאשים אותו בכך שמנע מאיתנו את פירות הניצחון, אבל הוא הגביה עוף מרובנו והבין בחושיו, וגם על סמך השכלתו הרחבה, כי הסכם אי אפשר לעשות עם מי שהושפל, אלא אם מחסלים אותו כליל.
הוא העריך, בצדק, כי ישראל לא יכולה להתקדם עד קהיר ולכבוש אותה כדי לכפות הסכם בנוסח שכפו המעצמות המנצחות על גרמניה - לאחר שנכבשה כולה. גם לא כמו במקרה של ארה"ב מול יפן - לאחר שתי פצצות האטום. קיסינג'ר הבין שחייבים לשמור על כבודם של המצרים כעם ושל סאדאת כמנהיגם. רק מנהיג עם כבוד בקרב עמו יוכל להחזיק מעמד לאורך זמן ולחתום הסכם עם מדינת היהודים.
קיסינג'ר צדק. הוא איפשר את הצעד הראשון בדרך ארוכה, שהחלה בהסכם הפרדת כוחות, שנדון לאחר המלחמה בין קציני צבא, ובסופה, לאחר כשלוש שנים, נחתם הסכם מדיני בין סאדאת לראש ממשלת ישראל, מנחם בגין. שני אנשים של ג'סטות וכבוד, שחיברה ביניהם הבנה של ההיסטוריה ונכונות לקחת סיכונים, אך גם למצוא פתרונות לבעיות המעיקות על הצד השני.
היתה זאת מלחמה שהתחילה מבחינת ישראל כקטסטרופה ונגמרה כהצלחה מזהירה. החלק הראשון החזיר את הכבוד למצרים והבהיר לישראל את מחיר הסטטוס קוו. מהחלק השני למדו במצרים שלא ירוויחו דבר ממלחמות נוספות. הצירוף הזה איפשר להגיע לחתימת הסכם מדיני, שהוציא את הגדולה במדינות ערב ממעגל הלחימה נגד ישראל. כבר יותר מ?40 שנה שסטטוס זה מחזיק מעמד, אם כי שלום עוד לא צמח ממנו.