41 שנים חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים, מהאיומות שבמלחמות ישראל, ובוודאי הטראומטית שבהן. כדרכן של מלחמות, יש קשות ממנה אבל אין קשות כמוה. מלחמה, שגבתה את חייהם של כ-3,000 ישראלים, יותר מ-5,000 פצועים בגופם ומצולקים בנפשם, ועשרות רבות של חיילים שבויים. המלחמה הזאת הותירה אומה שלמה הלומת קרב.
הרבה מילים נכתבו על המלחמה - על הכשל המודיעיני, על ליקוי המאורות של הדרג המדיני, על סיפורי הגבורה ועל סיפורי הזוועות, אבל נראה שלא די בכך. עלינו, בעיקר היום אחרי עוד קיץ עקוב מדם, לבחון מהם הלקחים, ומה מחבר בין המלחמה ההיא, למציאות חיינו היום.
אנחנו חייבים לשאול מה על הנהגה ישראלית, שברטוריקה שלה עושה שימוש פוליטי בטראומות ההיסטוריות כדי שנאמין שנגזר עלינו גורל של חיים על החרב, להפנים. אילו מטעויות העבר צריך ללמוד כדי לבנות עתיד שונה, עתיד טוב יותר. עתיד שלא מנבא עוד מלחמות הרג.
הלקח הראשון והחשוב בעיניי הוא ההבנה שעליונות צבאית לבדה לא מייצרת יציבות וביטחון. אף פעם לא היינו חזקים יותר מול שכנינו כמו שהיינו במלחמת ששת הימים ובשנים שאחריה. הבסנו, כבשנו, השפלנו והכרענו. ושיכורים מעוצמת הניצחון סיפרנו לעצמנו, שהנה, הבאנו שקט לארץ. אבל השקט, כידוע, לא הגיע. אלא הגיעו קטיושות, סקאדים, מרגמות, פיגועים ומנהרות.
ממשלת גולדה מאיר-דיין ביהירותה הדפה בעקשנות אין ספור מסרים של סאדאת להחזיר למצרים את סיני ולקבל בתמורה שלום מלא עם הגדולה והחשובה במדינות ערב. הוא הציע שלום מלא תמורת נסיגה מלאה, לא פחות. והתשובה הישראלית? השיבה בבוז מלווה באטימות פושעת.
גם אחרי מלחמת יום הכיפורים עצמה, שבה איבדנו את השליטה בתעלת סואץ ואת ההרתעה שיצרה מלחמת ששת הימים, עדיין המנהיגים שלנו סיפרו, באופן גרוטסקי, שאנחנו אלה שניצחנו במלחמה. גולדה עצמה כתבה שנים לאחר מכן: "אנו ניצחנו במלחמת יום הכיפורים, ואני משוכנעת שבעומק לבם המנהיגים המדיניים והצבאיים של סוריה ומצרים כאחת יודעים שהם נחלו שוב מפלה".
ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר אחרי מבצע "צוק איתן", ש"עם כינון הפסקת האש, אני יכול לומר שיש פה הישג צבאי גדול והישג מדיני גדול". כך נשמעת התכחשות למציאות, כך נשמעת חוסר מנהיגות, כך נשמעת חוסר אחריות. כן, גם היום, אנחנו נמצאים בתקופה מתעתעת של כאילו שקט ויציבות אחרי שנים של עימות מדמם עם הפלסטינים. חלפו רק כמה שבועות מאז 50 ימים של מלחמה קשה בעזה, ודומה שלא הייתה כאן מלחמה.
עברנו לסדר היום. תושבי הדרום האמיצים שמעו שהסבנו לחמאס "פגיעה קשה", "ששיקמנו את ההרתעה". אבל ההסכם הנוכחי של נתניהו עם חמאס, מבטיח לנו בדיוק את אותו הדבר בעוד שנה-שנתיים - עוד סבב לחימה, עוד הרוגים, עוד צבע אדום, עוד ילדים במקלטים.
רבים בממשלה אומרים לנו שמחיר הדמים הכבד שהסבנו לפלסטינים במהלך ובעקבות האינתיפאדה השנייה, ובמהלך "צוק איתן", מאפשר לנו "לנהל את הסכסוך". שאחיזתנו החונקת בצווארם של הפלסטינים, מאפשרת לנו להתעלם מהשאיפות העמוקות והבסיסיות ביותר שלהם להגדרה עצמית ועצמאות. שהשקט היחסי, ומיעוט הנפגעים הישראלים בשנים האחרונות, מאפשרים לנו להפנות שוב ושוב עורף לניסיונות הבינלאומיים והאזוריים לקדם הסכם קבע בינינו לבין הפלסטינים.
אבל עכשיו מתברר ש"צוק איתן" נכפה עלינו בגלל ממשלה נטולת מחשבה מדינית ותכנון לטווח ארוך, ושלהסכמות שאחרי המלחמה ניתן היה להגיע בדיוק כבר לפני חודשים מול המתונים ברשות הפלסטינית ולא לתת הישגים לחמאס.
גם מלחמת יום הכיפורים היא תזכורת כואבת לכך שלאטימות וסרבנות מדינית אין ואקום. במקום שבו אנשים אינם מדברים, אחרים ינקטו בצעדים נואשים וירימו נשק. מי שהושפל ודוכא - לעולם יחפש להשיב לידיו את מה שאיבד.
הביטחון של אתמול, אינו מבטיח את עתידנו מחר ומחרתיים, ובניגוד לאיום הצבאי שריחף מעל ראשנו לפני ארבעים ואחת שנים, האלטרנטיבה לפשרה מדינית בימינו היא התפרקות מוחלטת של רעיון המדינה הדמוקרטית הישראלית והפיכתנו הזוחלת והמסוכנת למדינה מסתגרת, לאומנית ודתית קיצונית.
יש עוד לקח חשוב שהשנים שאחרי מלחמת יום הכיפורים לימדו אותנו היטב: יש אלטרנטיבה לתחושות הנקמה והאיבה. אפילו אותם האויבים, שביקשו לפגוע בנו וקיוו להשמיד אותנו ועשו זאת ברטוריקה חריפה בהרבה מזו של ההנהגה הפלסטינית כיום יכולים להפוך מהר מאוד לשותפים אמיצים לדרך של פשרה ופיוס.
יש אלטרנטיבה לטירוף הזה וכולנו חוץ מנתניהו-בנט-אלקין יודעים מהי: האלטרנטיבה הזאת עומדת לפתחו של ראש הממשלה כבר חמש שנים. אבל הוא בוחר באפס במחשבה אסטרטגית, אפס יוזמה ואפס אומץ כדי לשנות את המציאות המדינית - כל מה שנחוץ כדי להעניק לתושבי הדרום ולאזרחי ישראל כולה סיכוי לביטחון אמיתי לטווח ארוך. חיים ללא פחד. חיים נורמליים.
מלחמת יום הכיפורים גם לימדה אותנו דבר או שניים על הלכות צניעות, על חשיבות היחסים הטובים עם ארצות הברית ועל מקומנו האמיתי בקהילה הבינלאומית. קל לשכוח, שיכולתה של ישראל להתגבר על הפלישה הסורית והמצרית הייתה תלויה לא מעט ברכבת האווירית האמריקאית שסיפקה לישראל סיוע צבאי בשווי של 11.5 מיליארד דולר, במונחים של ימינו.
כמו אז גם היום, אנחנו רחוקים מלהיות אדונים לעצמנו, גם אם רבים בממשלה מאמינים שהמשיח לצדנו, איננו יכולים לעשות ככל העולה על רוחנו בלי להפנים את ההשלכות הבינלאומיות של המדיניות הישראלית, שאיננו יכולים לפעול לבד נגד איראן ונגד דאעש, ולמרבה המזל אנחנו גם לא צריכים. איננו יכולים גם לאמץ מדיניות לעומתית מול האיחוד האירופי, ולצפות שנוכל להמשיך לקיים קשרי מדע, מחקר ומסחר עם מדינות אירופה בלי השלכות.
לא רק המצרים, גם אנחנו הלכנו לשלום רק לאחר המכה שספגנו במלחמת יום הכיפורים. ואחרי מלחמת הברירה המיותרת בעזה בקיץ האחרון, אין לנו שום צורך בעוד הקזת דם עם הפלסטינים כדי להבין, שגם כאן, עלינו ועליהם לבחור בדרך השלום, ומוטב מאוחר מאשר לעולם לא.
מי ייתן ולא אנחנו, ילדינו או נכדינו נאלץ לקחת שוב חלק בזוועות המלחמה ולדעת את המוות והשכול המחרידים שהם תמיד פירותיה.
מלחמת יום-הכיפורים מלמדת אותנו את האמת המרה: מי שאינו מוצא את האומץ לפשרה ולפיוס בעתות רגיעה, יאלץ בסופו של דבר למצוא את האומץ להילחם בשדה הקרב. עברנו מספיק מלחמות כדי לדעת שיש בנו את האומץ להילחם. כעת מוטלת לפתחה של ההנהגה שלנו האחריות למצוא את האומץ להתפייס. וזו האחריות המוסרית והלאומית שלה.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד