מבט לרצח

כשג'ונתן דיבר בפעם האחרונה, קיר הזכוכית חצץ בינינו. הוא ציטט פסוקים מהברית החדשה על אהבה וסליחה, והביע חרטה גמורה על מעשיו. הוא סיפר על העצב שחש בשל הנזק שגרם בחייו, ובפרט על זה שגרם לקורבנותיו. בזמן שכבלו את ראשו וגופו למיטה, חשבתי על הילד הקטן שהיה פעם ג'ונתן, ועל כל התקוות והחששות שהיו לאמו בשנותיו הראשונות; כמה רווח לי שהיא לא הייתה שם כדי לדעת מה יעלה בגורלו עוד כמה רגעים. הוא שר מזמור של חג-מולד, "לילה שקט" כשמכונת ההזרקה החדירה את הרעל והציפה את כלי הדם שלו בקוקטייל הכימיקלים. הוא הספיק למלמל רק חצי מהשיר הקצר, ופיו הפסיק לנוע.

קשה לדעת למה לצפות כשאתה מבקר בפעם הראשונה אסיר שנידון למוות. התוודעתי לג'ונתן נובלס עוד כנער, כשנעשיתי פעיל בתנועה נגד עונש המוות בטקסס. זו חוויה מלחיצה למדי, לכתוב מכתב לאדם שהיה מעורב ברצח שני בני אדם, ובפציעתו הקשה של אחר בשנת 1986. אך החמלה שחשתי כלפי אלה שיושבים בכלא למעלה מעשור, ומחכים לתאריך שבו יוצאו להורג, היא שגרמה לי לפנות אליו בכל זאת.

הכניסה הפשוטה לבניין בית הסוהר שבו שוכנים הנידונים למוות נמצאת לצד דרך עפר, מחוץ לעוד עיר שגרתית במרכז טקסס. כשצעדנו בשביל ציפיתי למשהו קודר יותר, ואולי בשל כך השדות המוריקים והעצים הנאים נראו לי לא-שייכים. בתוך הבניין עצמו המצב היה דומה; רוב האנשים שבאתי עמם במגע היו מסבירי פנים. כך היה גם ג'ונתן, ששמח לפגוש את האדם שעמו התכתב בשנתיים שקדמו לכך.

חייו סבבו סביב שני נושאים גדולים, המחשבות על מעשיו מלפני 12 שנים, והמחשבות על הוצאתו המתוכננת להורג. מכיוון שזולת הדברים הללו, לא קרה דבר אחר בחייו, היה זה מובן למדי שהוא יתעניין הרבה יותר בחיי ובעתיד שלי, מאשר באלה שלו. חשתי אשמה בכל פעם שבה הביע התרגשות או התלהבות מחיי, אך מהר מאוד הבנתי שהוא באמת רוצה רק בטובתי, וזה היה הבסיס לידידותנו.

רוב השיחות שלנו נסובו סביב אוכל ותרבות. למרות שג'ונתן הורשה להאזין למוזיקה רק לעתים רחוקות, היה זה ללא ספק אחד הדברים הבודדים בחייו שעדיין גרמו לו להרגיש חי, ונורמלי. כמו טקסני אמיתי, הוא רחש חיבת-יתר לאמנים המקומיים, כמו ווילי נלסון, ג'רי ג'ף ווקר, וטאונס ואן זנדט. אני עדיין חושב עליו בכל פעם שאני נמצא בברביקיו בטקסס, או שומע את השיר "מר בוג'אנגלס".

אחד ההבדלים הכי בולטים בינינו היה נעוץ בעובדה שבאנו מרקעים שונים מאוד. ג'ונתן למד בבית הספר רק עד כיתה ח', ובמשך רוב ילדותו נזרק ממשפחת אומנה אחת לאחרת, כשבחלקן עבר התעללויות פיזיות ומילוליות. הדרך שבה התמודדו הרשויות עם הקשיים שחווה הייתה לטאטא את הבעיות מתחת לשטיח, ולהעביר את ג'ונתן למשפחה אחרת.

הוא הידרדר לסמים ולעבריינות קלה, ונאלץ לעבוד בעבודות הפשוטות שהשכלתו המינימלית איפשרה לו להשיג. אני, לעומת זאת, חונכתי במשפחה תומכת ומתפקדת היטב. החברות עמו גרמה לי להעריך עוד יותר את מזלי הטוב ואת העובדה שנולדתי לתוך חיים מאושרים, אך גם עזרה לי להבין שעם המזל הטוב באה גם אחריות גדולה: לעזור לאנשים אחרים שהינם פחות בני מזל ממני, על לא עוול בכפם.

בכל זאת, הופתעתי כשג'ונתן ביקש ממני, זמן לא רב אחרי שנפגשנו, להגיע להוצאתו להורג. הוא ידע שרוב הנוכחים בחדר יריעו בשקט להמתתו, ונוכחותי, כמו גם זו של הבישוף הקתולי שלו, אדמונד קרמודי, תעזור לרכך את הכאב הכרוך בידיעה שמותך יהיה חגיגה עבור אנשים אחרים.

התנגדותי לעונש המוות נבעה מתדהמתי ומאכזבתי מהייצוג המשפטי העלוב והמזלזל של המדינה לאותם עבריינים מקופחים, נוסף על סירובה באותם ימים לקבל DNA כראייה, ולנטייתם הידועה של השופטים בטקסס שלא לסבך את ההליך המשפטי על-ידי עובדות ועדויות רבות מדי. אמנם, האמנתי שאין זה הגיוני להגיב לרציחות איומות באמצעות אותו מעשה בדיוק, אך היה זה ההליך המשפטי הקלוקל שניתן לאותם אנשים נחותים שזעזע אותי במיוחד. הבנתי, שהסיכוי לכך שאדם מרקע הדומה לשלי יגיע למצב שבו הוא סופר את הימים עד למותו, כשהוא כבול למיטה ורעלים מוזרקים לוורידיו, הוא נמוך מאוד, אפילו אם הייתי אני מבצע פשעים דומים.

ג'ורג' וו. בוש, אז מושל טקסס, פינה רק 15 דקות מזמנו עבור כל נידון למוות לשם בחינת בקשות החנינה או דחייה ההוצאה להורג לשם המשך ההליך המשפטי. לא היה זה מפתיע, לכן, כשגם במקרה של ג'ונתן בחר בוש שלא להתערב, ובכך למעשה חרץ את גורלו והתיר להוצאתו להורג להתבצע. במהלך חמש שנים וחצי שבהן כיהן כמושל טקסס, הורה בוש על בחינה מחדש של הוצאה להורג פעם אחת בלבד. בכך, הוא אימץ גישה של מערב פרוע בסוגיית עונש המוות, מעין מדיניות של "לחסל את הרעים". זו לא הייתה סתם התרברבות – בוש היה אחראי במהלך כהונתו להוצאתם להורג של יותר בני אדם מכל מושל אחר בהיסטוריה של ארצות הברית: 152 איש, אחד כל 12 יום.

האמת היא שלא חיבבתי את ג'ונתן נובלס. הוא פרץ לבית באוסטין באישון לילה, כשהוא מסומם לחלוטין, ורוצה לשדוד כסף כדי לממן את המנה הבאה. במהלך השוד הוא דקר למוות את אחת הדיירות לאחר שזו התעוררה וראתה אותו. אחר כך דקר את ידידה של אותה דיירת ופצע אותו קשה, פציעה בעקבותיה איבד את אחת מעיניו. לאחר מכן הרג דיירת נוספת. התקשיתי ליהנות מדברים שקשורים לג'ונתן, משום שכל הזמן חשבתי על אחותי הגדולה, שהייתה בגילה של אחת הנרצחות כשפגשתי אותו לראשונה. למרות כל אלה, לכלוא אנשים בחדרי בטון קטנים לזמן ממוצע של 15 שנה, עם ארוחות מעוררות רחמים וללא כל גישה לאור השמש, זוהי הפרה מוחלטת של החוקה האמריקנית, שאוסרת על "ענישה אכזרית ובלתי רגילה", ונראית יותר כמו עינוי מאשר עשיית צדק.

התקופה שחלפה מהרגע שבו הסכמתי להגיע להוצאה להורג ועד ליום המעשה עצמו הייתה קשה לי מאוד, כי לא ייחלתי שהיום הזה יגיע כלל וכלל. שמרתי את הדבר כולו בסוד כמעט מכל מי שהכרתי, לא רק משום שידעתי שאספוג ביקורת קשה מאלה שתמכו בעונש המוות, אלא אולי אף יותר מפני שחששתי שאזכה לעידוד ולתמיכה מחבריי. לא רציתי שתיווצר מראית עין שאני עושה זאת רק כדי שישבחו אותי על מעשיי. קראתי בעיון את ההוראות שקיבלתי מבית הסוהר הקובעות את כללי הלבוש וההתנהגות ביום הדין, השתתפתי בבדיקות הרקע ההכרחיות וחתמתי על המסמכים הנחוצים - אבל אף שלב בתהליך לא היה עורר רגש פרט לעצב.

כל מי שבא לצפות במותו של ג'ונתן בשעות הערב של 7 באוקטובר 1998, התבקש להגיע לבית הסוהר במועד המתוכנן, כמה שעות לפני 18:00. המקום תוכנן בחוכמה רבה כך שחדר ההמתנה של עדי ההגנה היה מופרד מזה של העדים מטעם הקורבנות. רון רוס, הקורבן שנדקר פעמים רבות ואיבד את עינו באותו לילה נורא, כתב מכתב שאמור היה להימסר לג'ונתן ביום מותו, ובו מחל לו על מעשיו. מטעמו של ג'ונתן נכחו בחדר בסך הכל חמישה עדים, ובהם חבר ותיק מימיו באחת ממשפחות האומנה, הבישוף קרמודי ואני.

כשג'ונתן הפסיק לנוע, ציפיתי שמישהו בחדר יגיד משהו, אולי ייאנח, אך שתיקה קרה השתלטה על הכול, ואפילו העדים שרצו במותו נראו מוכי תדהמה ואומללים. באופן אישי אינני זוכר הרבה מהיציאה מבית הסוהר, בשל סערת הרגשות שפקדה אותי ברגעים שלאחר מכן. זו הייתה חוויה איומה בדיוק כפי שדמיינתי שתהיה. ולמרות זאת, במבט לאחור, אני שמח במיוחד על כך שבחרתי להיענות להזמנה של ג'ונתן; אחרי הכל, אני מקווה שמישהו אחר היה עושה את אותו הדבר בשבילי.

הכותב, ג'ון טיילר, הוא אמן ופעיל חברתי ופוליטי המתגורר בטקסס זה 20 שנה. הוא מעורב בארגון מתנדבים ופעילויות בבית החולים לילדים ובבתי האבות המקומיים.