לא חמאס, לא דאעש: כך נהפך אבו מאזן ל"אויב מספר אחת"

שנה חלפה מאז נאמו שני המנהיגים, הפלסטיני והישראלי, בכינוס הקודם של העצרת הכללית של האו"ם. שנה חלפה ודבר לא השתנה. מצד אחד ראש הממשלה בנימין נתניהו שממשיך להניף תמונות ודיאגרמות. מנגד הנשיא מחמוד עבאס (אבו מאזן), שכבר שנתיים מנופף באיום לפנות למוסדות האו"ם ולארגונים הבינלאומיים. נתניהו לא הציג חזון לשלום או תכנית מדינית של ממש, עבאס נשא את אחד הנאומים התקיפים ביותר שלו נגד ישראל, כולל האשמה ברצח עם.

ממשלת נתניהו הגיבה כמובן בחריפות לדברים של אבו מאזן, אך לשכת ראש הממשלה גם חייבת לו תודה. לולא ההאשמות החמורות שהשמיע יו"ר הרשות - במה כבר יכול היה ראש הממשלה להתמקד בנאומו באו"ם? הרי כבר כמה שנים נתניהו מדבר על האיום האיראני ולא עושה דבר, ואילו את הטיפול בדאעש לקחו על עצמם האמריקנים.

ההשוואה בין חמאס לדאעש היא בהחלט נושא נחמד. עם זאת, הציבור הישראלי ובעיקר התקשורת כבר הבינו שנתניהו רוצה לשמר את שלטון חמאס ברצועה, ולא היו מגיבים בעניין רב לנאום שכל תכליתו להראות שחמאס הוא ארגון טרור. והנה באו דבריו של אבו מאזן ואפשרו ללשכת ראש הממשלה להציג את היציאה לניו יורק כמסע שמוביל נתניהו להצלתה של מדינת ישראל. שליחיו ומקורביו של ראש הממשלה הסבירו לנו שאבו מאזן, אותו נשיא פלסטיני שהעביר לנו מידע על חוטפי שלושת הנערים הישראלים, שהביא לכיפוף חמאס במשא ומתן על הפסקת האש, הוא הוא האיום האסטרטגי על מדינת ישראל.

למאמץ ההסברה של נתניהו הצטרף - במטוס נפרד כמובן - שר החוץ אביגדור ליברמן. הוא כבר ידע להסביר ש"אבו מאזן איבד את הקשר למציאות, הוא לא באמת מייצג אף אחד". ליברמן לא עצר שם. "אין לו לגיטימיות לדבר בשם העם הפלסטיני, אמר על עבאס. בהמשך דבריו, הצליח שר החוץ לטעת לפחות בי את הרושם שיש אי-שם מנהיג או מנהיגים פלסטינים שליברמן מכיר, מתונים יותר מעבאס, פופולריים ממנו, שמוכנים לפשרות מרחיקות לכת.

מעניין יהיה להכיר את האנשים שמייעצים לליברמן בנושא הפלסטינים או המזרח התיכון – מאין הם מקבלים את המידע וכיצד הם מנסחים את דף המסרים שנועד להחליש ככל הניתן את האיש היחיד שעוד מוכן לדבר עם ישראל ולא לנקוט אלימות. ואם נתניהו וליברמן עדיין לא הפנימו את המציאות, אולי כדאי לאותם יועצים לבשר להם שהאלטרנטיבה לעבאס היא חמאס. הסקרים האחרונים בשטחים מראים זאת, תושבי הגדה ועזה אומרים זאת, אבל את הצמד שמוביל את ממשלת ישראל זה לא מעניין. מבחינתם אבו מאזן הוא האויב האמתי. חמאס? להיפך. עם ארגון הטרור בעזה הם חותרים לייצב את המציאות ולאפשר את שיקום עזה בהקדם.

ובכל זאת, מדוע עבאס הרחיק לכת כל כך ואמר את מה שאמר? שתי סיבות מרכזיות יש לנאום המתלהם הזה, שמה לעשות, אינו עולה בקנה אחד עם המציאות. ישראל לא עשתה רצח עם בעזה והרשות הפלסטינית יודעת זאת.

הסיבה הראשונה היא דעת הקהל הפלסטינית. הסקרים האחרונים, כמו זה של מכון הסקרים של ח'ליל שקאקי מיום שני, מצביעים אמנם על ירידה בתמיכה בחמאס מאז תום המלחמה בעזה, ועדיין, אם הבחירות לנשיאות היו נערכות היום, איסמעיל הנייה היה מנצח את עבאס. כך גם בהתמודדות בין חמאס לפתח. אבו מאזן מכיר את המספרים ואת נטיית הלב של הציבור לטובת חמאס.

הוא גם מכיר עוד כמה נתונים מהסקר של שקאקי: חמאס פופולרי יותר בגדה מאשר בעזה. זה נשמע כמעט כמו בדיחה עצובה, אבל על פי הסקר, לירי הרקטות לישראל, מתוך שטחים מאוכלסים, יש יותר תומכים בגדה מבעזה. כלומר, תושבי רמאללה ובית לחם שחגגו את עיד אל-פיטר בבתיהם בנוחות מסוימת (בכל זאת כיבוש) ויחגגו את חג הקורבן ממחרתיים, קיצונים הרבה יותר בגישתם ללחימה נגד ישראל. תושבי הגדה, שלא הרגישו את המלחמה על בשרם, ובוודאי לא איבדו את בתיהם בהפצצות הישראליות, ששים לגייס את העזתים להמשך המאבק. ההקצנה בדברי עבאס נועדה למנוע את הסחף בדעת הקהל בגדה, שאינה רואה בעין יפה את שיתוף הפעולה הביטחוני שלו עם ישראל.

עוד עולה מהסקר שככל שאנו מתרחקים מסיום מבצע צוק איתן, כצפוי, התמיכה בחמאס הולכת ונשחקת - כל עוד המצור על עזה לא הוסר. משום כך, במידה מסוימת האינטרס של הרשות ושל מצרים הפוך לזה של ישראל וחמאס. בחמאס ובישראל רוצים לראות שיקום מהיר - חמאס כדי להוכיח שיש הישגים למלחמה וישראל כדי למנוע מלחמה נוספת - ואילו הרשות ומצרים רוצות לראות את חמאס נחלש ומעוניינות למשוך זמן כמה שרק ניתן. כלומר, לשקם את עזה בקצב שבו צב חוצה את הכביש: לאט-לאט.

הסיבה השנייה לנאומו של אבו מאזן היא האכזבה מממשלת ישראל. קשה לדמיין דברים יותר בוטים ממה שאמר עבאס נגד חמאס לאחר חטיפת שלושת הנערים. קשה לדמיין מנהיג פלסטיני שהיה נרתם בצורה מפורשת כל כך לטובת מציאת החוטפים והבאת מידע רלבנטי עליהם. התגובה בישראל הייתה כרגיל מזלזלת, פוגענית ומתעלמת. עבאס הבין שגם הפעם אין עם מי לדבר ושנתניהו, שטרוד לא פחות ממנו בסקרים, אינו מתכנן מהלך דרמטי לחילוץ תהליך השלום. להיפך, ההכרזה על הפקעת האדמות בגוש עציון בתום המלחמה הייתה ההוכחה עבור הנשיא הפלסטיני שאין עם מי לדבר.

הבעיה היא שההנהגה הישראלית הנוכחית מנותקת מהמציאות המתהווה בגדה ובעיקר בלשכת הראיס במוקטעה ברמאללה - ולא רק בעזה. נכון, הציבור הפלסטיני בגדה אינו ממהר לצאת לאינתיפאדה שלישית והראיה הטובה ביותר הייתה השקט היחסי במהלך צוק איתן. עם זאת, אחת הסיבות לכך שהפלסטינים בגדה נשארו בבתים גם לאחר מותם של 2,150 עזתים, הייתה הרשות ומנגנוני הביטחון שלה. מה שעוד לא הפנימו בירושלים ובקריה בתל אביב, היא העובדה שבמוקטעה החליפו דיסקט.

עבאס כבר לא מפזר איומי שווא. הוא החליט ללכת למהלך משמעותי דיפלומטי נגד ישראל, שניצניו כבר נראו השבוע במועצת הביטחון של האו"ם: טיוטה להצעת החלטה לסיום הכיבוש הישראלי הופצה לחלק מחברות מועצת הביטחון וכעת אחת מהן צריכה להציגה באופן רשמי למועצה. המשמעות היותר קריטית לישראל היא בטווח הזמן של חצי שנה עד שנה. אז מתכננת הרשות לפנות לארגונים הבינלאומיים ולהכריז על פלסטין "מדינה תחת כיבוש". במקביל, יופסק התיאום הביטחוני. זה לא עוד איום חסר משמעות. אבו מאזן מאמין כי אל מול ה"אין פרטנר", לא נותרו לו עוד אופציות. ואם התרחיש הזה יצא לפועל, פוטנציאל ההתפרצות בגדה הוא אחר ממה שידענו עד כה.

ראש הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר באמ"ן, אל"מ מ', היה עסוק במהלך 50 ימי המלחמה בעזה במשימה בלתי אפשרית: הבנת כוונותיה של צמרת חמאס ויכולת העמידה שלה. הוא האיש שאמון באמ"ן על ה"אויב" הפלסטיני - חמאס או הרשות. עכשיו הוא מנסה לסכם ולהבין מה בדיוק קרה במלחמה האחרונה, וכיצד חמאס רואה את הדברים בדיעבד.

"כאשר בוחנים את האופן שבו חמאס רואה את המלחמה, ואני משקלל את השיח הגלוי והלא גלוי, המסקנה שלהם לגבי ההישגים שהם רשמו היא שלילית. ויחד עם זאת לא הם נטולי הישגים לחלוטין", הוא אומר בריאיון לוואלה! חדשות. "עבורם, הסבב האחרון חשף כמה בעיות מרכזיות: העולם הערבי נותר בצד והכישלון היותר מהדהד הוא שהציבור בגדה נותר אדיש. הבידוד של עזה עומד בעינו, ועד השבוע גם לא נראו סימנים להסרת המצור. המלחמה הנוכחית הייתה שונה בתכלית עבורם בהשוואה לעמוד ענן. שם נרשמו מבחינתם הישגים. כאן היה קרב על שלטון, כלכלה ומרחב ציבורי".

אל"מ מ' מבהיר שההערכות שהוא מציג אינן רק של הזירה הפלסטינית בחטיבת המחקר, אלא של אמ"ן בכלל. המשמעות של הדברים שהוא לא אומר במפורש היא שהמצב בעזה לא צפוי להשתנות בקרוב. "ההערכה שלי שתנועה שניהלה מלחמה על הסוגיות הללו, לא תוותר על הליבה של השלטון", הוא אומר. "חמאס לא יסכים לוותר על היכולות הצבאיות ועל הזרוע הצבאית שלו. נראה שהדרישה להכפיף את הזרוע הצבאית לרשות הפלסטינית היא בלתי אפשרית. כרגע הדיבורים על 'נשק אחד' או על 'רשות אחת' הם בעיקר דיבורים".

מה לגבי כל הטענות בדבר "מלחמת יולי" – שהכול היה מתוכנן?

"העמדה של אמ"ן ברורה. הסיפורים על אודות 'מלחמת יולי' הם עורבא פרח. אין שום מידע שמאשש שהייתה תכנית מגירה נוסח 'פרל הרבור' של חמאס, שהם שלפו וביצעו ואנחנו נפלנו על הפתעה שלא ידענו עליה. וגם הגורמים האחרים (שירות הביטחון הכללי, א.י.) מסכימים על כך. אנחנו כן רואים הידרדרות הדרגתית. עד לצוק איתן, ניכר היה שחמאס לא רצה מלחמה. בטח ובטח לא רצה מלחמה כללית. מאז מבצע 'שובו אחים' אחרי חטיפת הנערים, נוצר מצב של הסלמה בשטח שהובילו פלגים קטנים יותר, ובהם גם הג'יהאד האיסלאמי. קח לדוגמה את גדודי עבד אל-קאדר אל-חוסייני. הם ירו רקטות בימים שלפני המלחמה ובמהלכה ותרמו להידרדרות ולהסלמה. אני מבטיח לך שחלק מחברי הקבוצה הזו אפילו לא יודעים מי היה עבד אל קאדר אל-חוסייני (ממנהיגי הכוחות הערביים במלחמת השחרור באזור ירושלים וחברון, א.י.). אלה פושטקים עם כפכפים וטילי אר-פי-ג'י. חמאס לא תכנן או יזם מערכה כזו. הוא הידרדר אליה. אבל בהחלט, חמאס רצה תוך כדי המלחמה לנצל אותה כדי ליצור הישגים אזרחיים".

אל"מ מ' מסרב להתייחס ליחסי הכוחות בין המחנות השונים בחמאס אך שמח דווקא להשמיע את דעתו על מנהיג הארגון חאלד משעל. "יש כאן תעלומה", הוא קובע. "הוא דמות מרתקת בעיניי. הרי תושבי עזה לעגו לו בפורומים שונים וכתבו על 'ג'יהאד אל-פנאדיק' (הג'יהאד של בתי המלון, בהתייחסם לנאומי משעל מבתי המלון בקטאר, א.י.). אין לו עוד שליטה על הכסף של הארגון או על אמצעי הלחימה המועברים לעזה. ועדיין יש לו מרות. אני חושב שזה קשור לכריזמה של האיש וכן לתפיסת 'המדריך הכללי' בקרב ארגוני האחים המוסלמים. משעל נותר נותן הטון המרכזי אבל לא המוחלט. בסך הכול יש שם לכידות פנימית בין כל האגפים, וכרגע אני לא רואה מישהו שיכול לרשת אותו".

ומה בנוגע לגורלו של מוחמד דף?

"אני לא מוכן להתייחס לזה. אני רק יכול לומר לך שרוב תושבי עזה מאמינים שהוא חי".

למה הם המשיכו במלחמה אם לא רצו בה?

"העיקרון שלהם היה להמשיך בלחימה עד להגעה להישגים. ומהרגע שהוצבו יעדים נוסח הסרת מצור או בניית שדה תעופה ונמל ימי, הם היו צריכים לפעול כדי למצות את ההישגים. זו הסיבה להתארכות הלחימה. בשלב מסוים זה הפך למלכוד מבחינתם. כי הם לא השיגו דבר והפסקת המלחמה ללא הישגים הפכה ליותר מסוכנת מעצירה של האש.

"במישור של הממשל, היו להם אבדות קשות. מבחינה אנושית - הרוגים, עקורים – 150-100 אלף איש ללא בית והרבה תשתיות הרוסות. במישור האופרטיבי לא הייתה כאן הפתעה עבור ישראל. רוב ארסנל הרקטות שלהם לטווח בינוני, שבו השקיעו שנים, נוטרל על ידי כיפת ברזל, והמבצעים המיוחדים נוטרלו ברובם על ידי צה"ל. הם נותרו עם שליש מהרקטות לכל הטווחים.

"אבל יש להם גם דברים שבהם הם רואים ניצחון: יכולת העמידה והאי-שבירה, היכולת לפגוע במרקם החיים בישראל, כולל עצירות הטיסות לנתב"ג, וכן ריקון יישובי עוטף עזה בסוף המלחמה. בשורה התחתונה זה אירוע עגמומי מבחינתם.

"האופן שבו ייחרת המבצע הזה בתודעה של הציבור הפלסטיני קשור כמובן לסוגיה הכלכלית. ביולי 2013, לאחר המהפכה במצרים וסגירת המנהרות, החלו הסדקים הראשונים ברגיעה. הסיפור המרכזי של ייצוב הרגיעה הנוכחית קשור בהפעלת המעברים, בהעברת משכורות ובשיקום. אבל אין עדיין משהו קונקרטי שיאפשר את כל זה. חמאס רוצה לראות את אנשי משמר הנשיאות מפעילים את מעבר כרם שלום לסחורות ואת ארז למעבר אנשים. יש להם בראש גם את מעבר רפיח עם מצרים. אבל המצרים גוררים רגליים בנושא רפיח. זה ה'שוויה-שוויה' המצרי המפורסם".

ומה בנוגע לאבו מאזן ולגדה? בסוגיה זו אל"מ מ' כבר נשמע זהיר ואינו מוכן להשמיע את הערכות אמ"ן, מחשש כנראה שהדברים יתפרשו כביקורת על הדרג המדיני.

ובכל זאת, מה הסיכויים להתפרצות או לאינתיפאדה שלישית?

"בוא נגדיר את זה ככה: אני עדיין מרגיש שהשטח נע בין רצון עז לשמר את מרקם החיים - האנשים רואים מה קורה בסוריה ובמקומות אחרים ויש עדיין את הזיכרון של חומת מגן - לבין העובדה שהרבה מהיציבות בשטח תלוי ברכיב הכלכלי והאזרחי. זה עלול לגרום לתסיסה ולערעור, ואני בכוונה לא מדבר במונחים של אינתיפאדה שלישית, זה ערעור של הרכיב הכלכלי או פגיעה בסמל כמו ירושלים. כל עוד יישמרו הבלמים הללו, העסק עדיין בשליטה. אבל הדברים הללו נפיצים ו'לא לעולם חוסן'".