מחנה השמאל חייב לריבלין התנצלות גדולה

ערב הבחירות לנשיאות, ניסו בכל כוחן מפלגות השמאל - וחלק גדול מתומכיהן בציבור - לגבש מועמד שיוכל להוות אלטרנטיבה למועמד הימין, ראובן ריבלין. במסגרת זאת, גברה התמיכה בקרב מחנה השלום בשורה של מועמדים, ובהם גם כאלה שדבקו בהם חשדות פליליים, דוגמת בנימין בן אליעזר ומאיר שטרית, או כאלה שלא היה להם סיכוי של ממש לנצח במרוץ, כמו דן שכטמן ודליה דורנר. ריבלין היה בבחינת סדין אדום בעיניהם בשל עמדותיו המדיניות. כעת, חודשיים בלבד ממועד כניסתו לתפקיד ולקראת יום הכיפורים, נדמה שהשמאלנים ומנהיגיהם נדרשים לעשות חשבון נפש וחייבים לריבלין התנצלות גדולה.

ריבלין, המכהן בתפקיד שעיקר חשיבותו סמלית, הספיק בתשעת השבועות שחלפו מאז נכנס לתפקידו לנצל את הפלטפורמה כדי להתבטא בשורת סוגיות שההתבטאות של האזרח מספר 1 בעניינן היא בעלת חשיבות עליונה. ראשית, הוא זעם על המחאה נגד נישואיהם של מורל היהודייה ומחמוד המוסלמי וטען שזו מכרסמת את יסודות המדינה היהודית הדמוקרטית. בהמשך הוא יצא במחאה פומבית על ההסתה נגד ערבים במגרשי הכדורגל, ואתמול הוא פרסם סרטון משותף עם ג'ורג' עמירה בן ה-11, במטרה לגנות בדרך מיוחדת את קריאות הנאצה בעלות ההקשר המיני שמהן סבל הנער.

בשבוע שעבר התייחס הנשיא גם לסבלם של הפלסטינים הגרים ברצועת עזה, כשאמר שהם כפופים בעל כורחם למשטר אימים, שלא מאפשר להם את החיים שלהם הם ראויים. הוא אף ציין כי אילו ניתנה להם האפשרות, הם בוודאי היו מסלקים מעצמם את שלטון חמאס.

התבטאויותיו הנחרצות של ריבלין בסוגיות אלה, כשהן יוצאות היישר ממשכן הנשיא, הן בעלות משקל רב במאבקה הקריטי של החברה הישראלית על עיצוב דמותה ובניסיונה לבער את הגזענות, את האלימות ואת השנאה, הצוברות תאוצה בתוכה. דווקא משום שמדובר בנשיא שהגיע ממחנה הימין, התבטאותו נגד ההסתה והאלימות מצד חוגים קיצוניים במחנהו כלפי ערבים, ישראלים ופלסטינים כאחד, חשובה עוד יותר, ובעלת פוטנציאל השפעה רב יותר מדברים דומים שהיו נאמרים מפי דליה דורנר או דן שכטמן, לצורך העניין. גם כששמעון פרס, שמשקלו הסגולי בציבור גדול ממשקלם של דורנר ושכטמן, התבטא בנושאים אלה – ספק אם כוחם של דבריו היה רב כמו זה של ריבלין, דווקא בשל עמדתו הפוליטית.

במהלך המרוץ לנשיאות, איש לא חלק על היות ריבלין אדם הגון וישר, או על ניסיונו ועל מידת הבולטות שלו בזירה הציבורית. חטאו הגדול והיחיד בעיני רוב מחנה השמאל היה העובדה שלא תמך בפתרון שתי המדינות. הניסיון של חוגי השמאל לדאוג לכך שבמשכן הנשיא ישב נשיא שכן דוגל בעיקרון זה, כמעט בכל מחיר, מבטא בעיקר את מצוקתו של המחנה, המתקשה להשיב לעצמו את מושכות השלטון. למען הסר ספק, גם בעיני כותב שורות אלה ברור כי ההכרעה בסוגיה המדינית היא המהלך החשוב ביותר שעל החברה הישראלית לקדם.

אלא שכעת, משהתיישבה במשכן הנשיא דמות שהכריזה שלא תתייחס לסוגיות מדיניות, תרומתו הפוטנציאלית של איש שמאל לתהליך המדיני מהעמדה הרמה נראית אפסית יותר מאי פעם. אם מפלגות השמאל רוצות לקדם את פתרון שתי המדינות, נתונים בידיהן כלים רלוונטיים הרבה יותר לקידום הנושא. הן יכולות, נניח, לסרב לשבת בממשלה שלא מקדמת תהליך שכזה. אם למצביעי השמאל חשוב לקדם את הנושא, הם יכולים, למשל, לא להצביע למפלגות שלא חורתות על דגלן את פתרון שתי המדינות ומוכנות לשבת בממשלה שלא מקדמת אותו.

נשיא שהיה מתבטא בעד התהליך המדיני לא היה מקדם אותו בפועל, כפי שהוכיחה הכהונה של פרס במשכן. נשיא הזועק כשנעשות עוולות בסוגיות חשובות לאופייה של המדינה, עשוי להשפיע לחיוב במידה רבה על סוגיות אלה, סוגיות בעלות חשיבות מיוחדת למי שמחשיב את עצמו שמאלן. כהונתו של ריבלין בחיתוליה, ועוד צפויים לו לא מעט אתגרים במהלכה. בין היתר, הוא יאלץ להכריע אם להעניק חנינה לאנס סדרתי שישב בכיסאו בעבר. אלא שלפחות לפי הרושם הראשוני, דומה שמתפתח לנו כאן נשיא מהגדולים שהיו לנו, גם בעיני אלה האוחזים באג'נדה שמאלנית. על כן, ראוי שינצלו את יום הכיפורים, ויבקשו ממנו סליחה.

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד