פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הציונות חזקה מהאשליה הפלשתינית

      המזרח התיכון הלא צפוי מחייב אותנו לבצע הערכת מצב בכל יום כמעט. העולם הערבי כמרקחה. צבאות הטרור של חמאס, חיזבאללה, אל?קאעידה ודאעש מחד גיסא, והמדינות הפגיעות עיראק, מצרים ולבנון מאידך גיסא. חסרי הזהות פלשתינים, סודאנים, מהפכנים סורים בלי עתיד, ומנגד מחרחרי האיסלאם הקיצוני איראן, קטאר וטורקיה, שמסכנים את העתיד. כל אלה מייצרים אפשרויות לתרחישים שאפילו המוכשר שבתסריטאי הוליווד לא היה מצליח לדמיין. האויב של אתמול עשוי להיות בעל הברית של מחר, ומה יהיה מחרתיים זה כבר מתכון לסיפור חדש.

      העולם המערבי מתחיל להפנים את הסיטואציה שאינה מתיישבת עם ההיגיון ועם השכל הישר, ומתחיל להבין כי הדרך היחידה לעשות סדר בברדק היא לא להיכנע לו. אם לא נצליח, בכוחות משותפים בינלאומיים, לטפל בענפי העץ האיסלאמי המורעל הקיצוני היום, ניאלץ לכרות את העץ כולו בעתיד הלא רחוק. אף אחד לא רוצה להגיע למלחמת עולם שלישית כשהאיסלאם מחזיק בנשק גרעיני ומחזיר אותנו לתקופת החושך, או כדברי אלברט איינשטיין: "במלחמת העולם הרביעית ישתמשו במקלות ובאבנים".

      נאומו השקרי וטעון השנאה של אבו מאזן באו"ם היה צפוי. מה כבר אפשר לבקש מפוליטיקאי פלשתיני שלא מסוגל לקבל החלטות, שמושיט יד למנהיגי חמאס בעזה ומנהל מדיניות של דלת מסתובבת עם מחבלי חמאס ביו"ש; וממי שמדבר באנגלית על שלום ועל סובלנות ובערבית ספרותית על זכות השיבה. עבור אבו מאזן השגת שקט עם חמאס, שממנו הוא סולד יותר מכל, חשובה יותר מהשלום איתנו. הוא פוחד לנפשו יותר משהוא דואג לעתיד הפלשתינים. אין לו שמץ מנהיגות וכריזמטיות, הנדרשות ממנהיג שצריך לקבל החלטות מתוך פשרה, שיכולות להפיח תקווה לשלום.

      מי שבנה על אבו מאזן שינהיג את האוכלוסייה הפלשתינית לשלום ולדו?קיום, מצא לאחר הנאום באו"ם את מחמוד עבאס במלוא תפארתו, זה שהתחנך בדמשק, התבגר כאזרח קטאר וכחבר הנהגת ספטמבר השחור שביצעה את טבח הספורטאים במינכן, וסיים דוקטורט בעבודה שעיקרה הכחשת השואה. אבו מאזן הוא מפיח הרוח הגבית בספינה הרעועה של הטרור, שמאמין כי יצליח במילים, בחליפה ובמצג שווא של מסכנות לחסל את מדינת היהודים. אנחנו נלחמים להשכין שלום; הם רוצים שלום כדי להתכונן למלחמה הבאה.

      "שלום עושים עם אויבים", אמר בזמנו יצחק רבין ז"ל, אלא שאויבינו אינם רוצים בשלום. חיזבאללה, עושה דברו של האייתוללה התורן באיראן, לא מכיר את המונח שלום. חמאס מכיר את המונח אך לא מכיר בנו. הפלשתינים המתונים מכירים בנו בעירבון מוגבל ומכירים את המונח, אך לא מוכנים להיות חלק מהתהליך על משמעויותיו. אי לכך ומתוך הבנת המציאות האזורית, שהיא רק ענף אחד מאותו עץ מורעל, לא נותר לנו אלא להפנים כי הדרך היחידה היא להוביל את המצב הנוכחי לקיצוניות. או שהגרורה תטופל או שהאיבר ייגדע, או שהענף יבריא או שנחתוך אותו. הפלשתינים צריכים להחליט אם הם כולם יחד באים להסדר ללא נשק וללא איומים, או שהם ממשיכים במלחמות הפנימיות שלהם. בינתיים, אני מעדיף לסמוך על צה"ל ולא להתפתות למתק שפתי פוליטיקאים פלשתינים.