תוגת השמאל הישראלי בעקבות נאום אבו מאזן מעוררת רחמים. בנאום אחד, קיצוני, שקרי ומתלהם, הוכיח אבו מאזן לעיני כל ישראל כי אין כל בסיס לתעתועי השמאל בדבר היותו בן שיח לשלום. ראשי האופוזיציה וכן שרי ממשלה בשנים האחרונות עשו מאמצים ניכרים לשווק את אבו מאזן כתקווה אחרונה לשלום בין הישראלים לפלשתינים, לפני השתלטות חמאס ושאר ארגוני הטרור על יהודה ושומרון. בסוף השבוע התברר שהיה מדובר בשיווק מוצר פגום. בימין הישראלי היו גילויים של שמחה - ובצדק, שהרי אין שמחה כהתרת הספקות. אבו מאזן הוריד את מסכת הצביעות ואמר את מה שהוא באמת מאמין בו. על שמחה זו השמאל לא מוכן למחול. ייסורי גמילה קשים אפילו מייסורי מלחמה.
מותר גם לאנשי השמאל לעשות חשבון נפש ולהפנים כי עשרות שנים של שכנוע פנימי בדבר שלום, שעומד בשער ושכולם יחיו בצוותא ביער, היו משאלות לב בלי תשתית במציאות הריאלית
באוניברסיטת הרווארד פועל בית הספר החשוב בעולם לניהול משא ומתן. בשיעור הראשון מסביר המרצה הראשי כי יש שני סוגי סכסוכים: סכסוכים המבוססים על זכויות, וסכסוכים המבוססים על אינטרסים. כאשר הסכסוך הוא על אינטרסים, אפשר לפתור אותו בהליך גישור. בסכסוך על זכויות, משא ומתן לגישור אינו יעיל.
הסכסוך הישראלי?פלשתיני הוא על זכויות. במרכז הסכסוך מצויה השאלה אם למדינת ישראל יש זכות קיום כמדינה יהודית. פלשתינים הגונים שאינם מעמידים פנים משוכנעים שאין ליהודים זכות. לעומתם, ישראלים חפצי חיים טוענים שאין לנו ארץ אחרת, וזכותם לחיות בביטחון במולדת. לסכסוך הזה אין פתרון מדיני. המנצח בסכסוך יהיה הצד שיש לו יותר סבלנות, נחישות, אורך רוח ונכונות למסור את הנפש על הקיום.
שלום בין ישראלים לפלשתינים יהיה כאשר הפלשתינים יגיעו למסקנה שכדאי להחליף את הדיסק הישן והשחוק, ולהכיר בעובדה כי בסכסוך על זכויות אין להם סיכוי, שהרי ליהודים אין ברירה - ולכן עדיף לדון באיכות החיים שלהם.
עד אז, אפשר לצפות גם מאנשי השמאל לעמוד כחזית אחת בצורה, איש אחד בלב אחד מול האיום האיראני וסכנות הטרור שהולכות ומתעצמות סביבנו. בכך תהיה להם תרומה של ממש לקידום סיכויי השלום בעתיד.