האם אסנת כותבת על עוז מנדלוביץ'
עוז שלי, בני האהוב. כבר יותר מחודש עבר מאז שבן העוולה ירה את הכדור שפילח את גורנך וגרם למותך. וכבר יותר מחודש וחצי מאז שראיתיך לאחרונה והגעגוע גומר אותי. אני מדמיינת אותך בבית יורד במדרגות וקורא לי, רץ אחרי רועי, מושך לחן בצמה, אבל אתה אינך והכאב עצום.
הבור הענק שנפער בלבי ובביתנו - הבית שהיית כל כך לחוץ להגיע אליו כל הזמן - גודלו כגודל העולם כולו ואני מתאמצת לא ליפול לתוכו, למרות שלא נותרו לי כמעט שוליים להלך עליהם.
בבוקר אני פוקחת עיניים ומיד דמותך ניצבת מולי, ושוב אני נזכרת שאתה אינך והלב המדמם שלי זועק: "למה הלכת? תחזור, בבקשה תחזור". אני ממהרת לחדרך, בו הכול נותר בדיוק כמו שהשארת, ומתרפקת על זיכרונות העבר. ההווה קשה וכואב והעתיד רחוק ולא ברור כלל.
אלה הן רק מעט מן התחושות שמלוות אותי מאז לכתך, ומי שבא ואומר לי :"שלא תדעי עוד צער", לא מבין שהצער הכי גדול שיכול להיות לאימא כבר נמצא אצלי. וכמה שארצה ואנסה להיות חזקה, יש ימים שזה חזק ממני ומשתלט על הכול.
חברים ומכרים שלך מכל הארץ הגיעו לכאן וכך נערמו סיפורים שלא יכולתי להיחשף אליהם כאימא. עוד ועוד צדדים מדהימים של בן אדם כל כך מיוחד. הבן שלי, עלם חמודות שלא הפסיק לחייך - לוחם בפלחה"ן של גולני שנפל בקרב בשג'אעיה. ועכשיו אתה כבר לא איתי. אתה גיבור של כולם, ילד של מדינת ישראל. ולי נותרו רק הכאב, העצב והגעגוע העצום.
עוז היה ספורטאי מחונן, כדורגלן מצטיין, מדריך כושר, אצן ושרירן (וגם כנר מוכשר). הוא היה שקט, אך הבדרן שבחבורה, עצמאי בכל, אך גם ילד של אימא. בליין, אך גם משפחתי וביתי. כל הניגודים הללו יצרו בן אדם אחד מושלם אתה עוז שלי, שלא תשוב אלינו עוד לעולם.
גיבור של העולם ילד... עם חיוך של מלאכים....
סמל-ראשון עוז מנדלוביץ', לוחם בחטיבת גולני, בן 21 מעצמון שבמשגב. נהרג ב-20 ביולי בשג'אעיה שבמזרח רצועת עזה.