אבו מאזן לקראת ייאוש והרמת ידיים

במסדרונות הממשלה בישראל מביעים שביעות רצון מנאומו החריף של אבו מאזן בעצרת האו"ם. באופן קצת מוזר הם שמחים על כך שהוא הפך לעומתי יותר, למרות שהוא מהווה פרטנר יחיד למשא ומתן להסכם שלום בין הפלסטינים ומדינת ישראל. מוזר, אך נראה כי מבחינת הדרג המדיני, טוב ונכון לישראל שיו"ר הרשות מתבטא בצורה כזו חריפה ומאשים את ממשלת ישראל ברצח עם ובנכבה חדשה נגד העם הפלסטיני, בעקבות מבצע "צוק איתן" ברצועה.

גם אם היינו רוצים לחשוב אחרת, ככל הנראה לא ניתן להסביר זאת בצורה שונה. המדינאים שלנו לא מעוניינים להגיע להסכם ולסיום הסכסוך. הם מעוניינים לשמור על הסטטוס קוו של עימות בעצימות נמוכה עם סיכון למבצעים צבאיים אחת לכמה זמן.

כדי להבין את המציאות שבה אנו חיים, צריך להסתכל גם על הצד השני, לנסות לראות מה עובר על הפלסטינים בסכסוך הזה ולראות איך הם מתייחסים לאופן התנהלותה של ממשלות ישראל בכל הקשור לסכסוך. במשך שנים, מאז שאבו מאזן עומד בראש הרשות, קיים מאמץ אמתי וכנה של גורמים ברשות הפלסטינית לדאוג שהאלימות תהיה בפרופיל הנמוך ביותר. גם גורמים צבאיים מודים כי התיאום הביטחוני הוא טוב, ולא מעט מידע ומעצרים חשובים על כוונות טרור נזקפים לזכות מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. במבצע "שובו אחים", למשל, הם העבירו לא מעט מידע שסייע בחקירת החטיפה והרצח הנוראי של שלושת הנערים, גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח.

אבו מאזן מדבר על התנגדות לא אלימה, זאת בניגוד לחלק מציבור בוחריו. ולמרות זאת, הוא דבק בקו הזה זמן רב. מתנגדיו טוענים שהקו המתון שלו לא הביא שום תוצאות אופרטיביות לאורך שנים לטובת האינטרס של העם הפלסטיני. טענה זו מחלישה את אבו מאזן בצורה ניכרת מול הציבור הפלסטיני, שראה פעם אחר פעם שדווקא חמאס שיוצא לעימותים אלימים וחסרי סיכוי מול ישראל הוא זה שמצליח להביא הקלות לתושבי הרצועה ולשחרור אסירים.

העובדה שרק בעקבות "צוק איתן" הסכים הדרג המדיני להתייחס בחיוב למעורבותה של הרשות בניהול הרצועה - דבר שהיה מחוץ לתחום עד היום - יכולה להוביל את אבו מאזן למסקנה אחת בלבד: לממשלת ישראל היה אינטרס במשך שנים לתת לשני הכוחות השולטים בעם הפלסטיני, חמאס והרשות, להמשיך ולהתקיים ולהיאבק על השליטה בפלסטינים.

רבים אומרים שממשלת ישראל לא מתייחסת לפוליטיקה הפנים פלסטינית ולא סופרת אותה. אבל לאור ההתנהלות בנושא, ניתן לומר דווקא כי ממשלות ישראל מודעות למה שקורה אצל הפלסטינים, והן מעדיפות לשמור על הניגודים הללו כדי לא להגיע לפתרון המצב. אחת הדוגמאות הבולטות לכך היא אמירתו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לפני כמה חודשים, שלפיה אבו מאזן לא מייצג את כל הפלסטינים כי הוא לא מייצג את תושבי הרצועה. מיד לאחר הקמת ממשלת האחדות הפלסטינית, בהסכם שנראה כמציג את חמאס בשפל המדרגה וכמי שהיה מוכן לוותר על דברים מהותיים מבחינתו, הכריז נתניהו שהוא לא מוכן לדבר עם ממשלה שבתוכה יושב ארגון טרור. מבחינת אבו מאזן, אין דרך אחרת להסתכל על התנהלות ישראל אלא כמי שמתמרנת הלוך ושוב, העיקר שהמצב יישאר כמו שהוא, בלי לאפשר התכנות לגיבוש הסכם שלום ועם מינימום נזקים במידת האפשר.

לא מבצע "שובו אחים" ולא מבצע "צוק איתן" הובילו את השינוי בהתנהלותו של אבו מאזן. כבר חודשים שהארגונים הרלוונטיים שעוקבים אחרי מה שקורה בציבור הפלסטיני מודעים לשינוי. השורה התחתונה של מגמה זו היא שאבו מאזן לקראת ייאוש והרמת ידיים, דבר שיכול להוביל בסופו של דבר להרחבת האלימות. עד עכשיו היה פרטנר במלחמה בטרור ובהפרות הסדר, אולם אם מגמה זו אכן תתממש - צה"ל יצטרך להתמודד עם זה לבד.

לאבו מאזן נמאס להיחשב בעיני עמו הזרוע הביצועית של ממשלת ישראל וצה"ל. הוא עשה זאת שנים רבות בתקווה שיזכה להיטיב את מצבם של בני עמו ולקדם את האינטרסים שלהם, ואף היה מוכן לשלם את המחיר הפנימי ולהיחשב כמשתף פעולה. לא עוד.

כבר לפני כמה חודשים המגמה הזו החלה להיראות בשטח. סגנונו של אבו מאזן הפך לעומתי יותר. הוא איים בפירוק הרשות ולאחרונה בהפסקת התיאום הביטחוני עם צה"ל. השיא הגיע שלשום, עת האשים את ישראל ברצח עם ברצועת עזה בנאומו בעצרת האו"ם בניו יורק.

בפני אבו מאזן עומדות כרגע שתי אופציות, אף אחת מהן לא מתייחסת לממשלת ישראל כאופציה להתקדמות. אם בשיח הישראלי אבו מאזן הוא עדיין הפרטנר היחיד בצד הפלסטיני, מבחינתו ישראל כבר לא כתובת כמעט לשום דבר. האופציה הראשונה היא פנייה לאו"ם בהצעה לסיום הכיבוש תוך שלוש שנים. סיכוייה של האופציה הזו נמוכים ביותר, אך הוא ממשיך לנסות. ארצות הברית גם הודיעה לו שתטיל וטו על ההצעה.

אופציה נוספת היא לפנות לבית המשפט בהאג. גם זה נראה חסר סיכוי, מלבד תביעות אישיות נגד נתניהו או שר הביטחון יעלון, דבר שמטריד את ישראל, אך די חסר סיכוי מבחינת המטרה המרכזית שלו להגדרה עצמית והקמת מדינה פלסטינית.

אם שתי האופציות הללו ירדו מסדר היום, הגורמים הרלוונטיים שעוסקים בפלסטינים מעריכים כי אבו מאזן ירים ידיים ופעילותו להורדת האלימות בשטח תרד במידה רבה. חשוב לזכור כי גם את האינתיפאדות הקודמות לא התחיל חמאס, אלא התנזים, ועד היום עשה יו"ר הרשות הכול כדי להחזיק אותם קצר. על פי הערכות, הדבר הזה עומד להשתנות. אבו מאזן לא עומד לשנות את עורו, אבל הוא יפסיק להילחם בהלך הרוח הזה.

למרות ההערכות, לא מדובר בפריצתה של אינתיפאדה חדשה. אבל ללא ספק פוטנציאל העימותים האלימים עומד להתגבר. כבר בתקופה האחרונה רואים יותר תחכום מבחינת ניסיונות הפיגוע. דוגמה טובה לכך הייתה לפני כמה שבועות כאשר הונחו במקביל שני מטענים בצומת רחלים ובצומת גית בשומרון. בנוסף, הגורמים הרלוונטיים מזהים אופציה של הפעלת מטענים מרחוק, דבר שלא היה קיים קודם לכן. הגורמים שעוקבים אחר הלך הרוח בקרב האוכלוסייה הפלסטינית מדברים על שינוי משמעותי בסגנונו של אבו מאזן ממה שהכירו ב-20 השנים האחרונות. גם הדרג המדיני מעודכן בכך ומודע לשינויים. בצה"ל לא חוששים מהפסקת התיאום הביטחוני באופן משמעותי, הם יכולים להתמודד עם זה בדרכים חלופיות. דווקא לאבו מאזן יש יותר מה להפסיד, ובגישה כזאת הוא עלול לאבד את השליטה שלו ברחוב הפלסטיני, שעובדת לא רע כבר זמן רב.

עם זאת, על פי תפישתו, כפוליטיקאי בערוב ימיו הוא יעדיף להיזכר כנציג העם שאולי לא הביא להישגים רבים, מאשר להפוך לאנקדוטה בהיסטוריה הפלסטינית במקרה הטוב, ובמקרה הרע כמשתף פעולה ומשרת הכיבוש כנגד בני עמו, כפי שבוחריו תופסים אותו.

מבחינת חמאס, בגדה הוא ספג ללא ספק מכה קשה ביותר. עצורים רבים, ארגונים שנסגרו וכספים שהוחרמו הובילו אותו למצב קשה ביותר. גם חיסול חוטפי ורוצחי שלושת הנערים הרגיע את השטח במידה ניכרת, ודאי לאור המידע המודיעיני שהצביע על כך שהתכוונו לבצע פיגועים נוספים. חיסולם הפך את אזור יהודה לבטוח יותר, לעת עתה. התמיכה בחמאס ובגישתו האלימה נמצאת כעת בעלייה לאור "צוק איתן", כפי שהיה לאחר המבצעים הקודמים. אך תמיכה זאת לא תישאר זמן רב כה גבוהה. גם בשטח, ניסיונות הארגון להגדיל את שליטתו והשפעתו בגדה לא מניבים תוצאות גדולות מדי, וייתכן שייקח לארגון לא מעט זמן כדי להתאושש ולהפוך לרלוונטי יותר.

לאור כל אלו, השאלה צריך לשאול מדוע ממשלת ישראל ממשיכה לשמר את המציאות הקיימת ולא מנסה לקרוא את המפה ולהוביל לשינויים מהותיים. לדוגמה, חיזוק הגורמים המתונים והמשך המשא ומתן בכוונה אמתית להגיע לסיום הסכסוך, כיוזמת ולא כנגררת. לא מובן מדוע פעם אחר פעם ישראל מתנגדת לשינויים וליוזמות שנמצאות תחת שליטתה, אלא פועלת לשינוי המציאות, כפי שמסתמן שיקרה ברצועה, רק כשאין לה ברירה.

מי שמבין את הסיטואציה פועל בהתאם ולא ממתין שהבעיה תתפוצץ בפניו, וכך יכול להתמודד בצורה טובה יותר עם הבעיה. אך הדרג המדיני ישראלי מעדיף לא לתכנן מראש, להיגרר ולהיות נתון ללחצים שהוא לא יוכל לעמוד בהם, מאשר להוביל את המהלך תוך שמירת האינטרסים הישראלים.

לפי התנהלותה של ממשלת ישראל, אבו מאזן היה חייב להגיע למסקנה שאין לו פרטנר בצד הישראלי ורק לחץ עולמי מסיבי יביא למימוש יעדי הפלסטינים. האם ראש הממשלה לא מכיר את העובדות בשטח ואת הערכות של החודשים האחרונים? הוא מכיר. לגבי הסיבה שבשמה הוא בוחר להמשיך להתנהל כך, לביבי הפתרונים.

הכותב הוא כתב השטחים של וואלה! חדשות

מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד