האח אבירם כותב על אורון שאול
אורון, אני לא יודע מאיפה להתחיל, אבל מה שבטוח זה שאת הסוף הזה אני לא דמיינתי גם בחלומות הכי שחורים שלי. לא משנה מה אני אגיד או מה אני אספר עליך, אף אחד לא ידע כמה אתה אח למופת, כמה אתה אח מדהים ואיזה חלל ריק ועוצמתי השארת בבית. אין לך מושג איך האווירה בבית בלעדיך. כל החברים שלך מגיעים לפה ומספרים עליך כמה אתה מיוחד ואיזה חייל ולוחם למופת אתה, אבל הם לא יודעים שכל מה שהם אומרים אני כבר יודע, הם לא מחדשים לי כלום.
אורון, אתה חסר לי פה ממש, לפעמים אני רוצה שתבוא אליי כמו שאתה תמיד בא לחדר באמצע השינה ותגיד לי: "אבי, נו קום כבר, כמה אתה ישן? אני רוצה לשחק פיפ"א באקס בוקס". ואתה יודע מה? אני מבטיח שאני אתן לך לנצח אותי למרות שהיית מנצח אותי גם ככה, רק תבוא. אבל כנראה שזה לא חלום, כנראה שזו מציאות. אבל המציאות הזו לא מגיעה לנו, בטח אחרי התקופה שעברנו יחד עם אימא.
היום אני פותח את ספר המחזור שלך, של סוף כיתה י"ב ואתה לא מאמין מה כתוב שם: "נמצא משוטט ב.. לא נמצא, הילד אבד...". אז מה אני אגיד, שהכול כתוב מלמעלה? תאמין לי שאני כבר מבולבל. עברו עלינו ימים לא פשוטים, אבל אני בטוח שאתה מסתכל עלינו מלמעלה ורואה כמה שאנחנו משפחה חזקה ושאי אפשר לשבור אותנו ואתה גאה בנו.
קאי, הכלב שלך שקנית בסוף המסלול שלי, יושב בחוץ עם עיניים דומעות ומחכה שתיכנס עם המדים הירוקים והנשק.
היית צריך לראות איך הוא נכנס בפראות לבית, ירד במדרגות במהירות לחדר שלך וקיווה למצוא אותך. הוא מבין, אני בטוח שהוא מבין. הוא עצוב כמו שהוא לא היה בחיים, הוא אפילו נשאר בחדר שלך כמה דקות, הריח את המיטה ונשכב לישון.
כל עם ישראל הגיע לפה לנחם אותנו ולראות את התמונה שלך עם העיניים הכחולות הבוהקות והסתנוור. גם מי שלא רצה לראות לא היה מסוגל שלא להבחין בה תלויה בכניסה לבית.
כולם מגיעים לפה ושואלים אותי: "אבירם, מה היה שם, מה קרה? איך זה קרה? איך הוא נפל?". אתה יודע, אם להגיד את האמת זה לא מעניין אותי בכלל. אני רק יודע שעשית את מה שמוטל עליך בתור לוחם בצבא הגנה לישראל. חתרת למגע, ומבחינתי זה הדבר הכי חשוב. עשית מה שאת צריך לעשות, אתה גיבור.
בימי שישי בקידוש אתה לא תהיה והכיסא שתמיד ישבת עליו יהיה חיוור, יעמוד בצד ויחכה לך תמיד. אני יודע כמה הייתה חשובה לך הארוחה המשפחתית והקידוש בשישי, אז אל תדאג, בשישי תמיד יהיה קידוש. אבל לא יהיה לי עם מי להתווכח בארוחה - איזו חטיבה יותר טובה גבעתי או גולני - אבל בסוף תמיד הייתי נשבר ולא היית מוותר לי עד שהייתי אומר: "צודק, גולני".
אבל תבטיח לי שתסתכל עלינו מלמעלה ותחייך. אורון, בזכות טוב הלב שלך והעובדה שתמיד היית קופץ ראשון להתנדב, החלטת שאתה סוגר שוב בשביל חברים שלך כדי יוכלו לצאת הביתה. לא הגעת הביתה קרוב לשישה שבועות. אימא תמיד הייתה אומרת לך: "אורון אל תהיה ראשון תמיד, אל תהיה זה שקופץ ראשון, גם שני ושלישי זה בסדר". אבל לא הקשבת לה אף פעם, תמיד חשבת על החברים שלך והם תמיד היו בסדר העדיפויות הראשון שלך.
מה שמטריף אותי זה שמאז הידיעה הנוראית הזו אני לא מצליח להיזכר מתי הייתה הפעם האחרונה שדיברתי אתך או חיבקתי אותך, וזה הורג אותי. אני יושב בבית ומנסה להיזכר ולא מצליח.
אורון, האנשים שהגיעו לטקס האזכרה שלך באו לכבד אותך וחשוב שתדע שהם הגיעו לפה בזכותך. אתה הגנת עליהם בגופך, כדי שהם יוכלו כל יום ללכת לעבודה, לטייל ולעשות כל מה שהם רק רוצים.
פה, ממש קרוב ליישוב שלנו, בטבריה, ממוקם בית החולים פוריה, שם כל יום נולדים תינוקות. כן, אורון, גם התינוקות האלה נולדו בזכותך. אני בטוח שאתה יושב עכשיו למעלה, צוחק עליי ואומר: "סתום כבר, אבי, מה אתה מדבר שטויות?". אבל זה לא שטויות, זה נכון, תדע את זה.
אומרים שאלוהים לוקח את הטובים, והיום פעם ראשונה אני חווה על בשרי מה באמת המשפט הזה אומר, כי אף פעם לא התייחסתי אליו ברצינות. אבל היום אין לי ממש ברירה ובצער רב אני מסכים אתו. רק שהפעם הוא לקח את הכי טוב שהוא רק היה יכול לבחור.
אורון, אני מבטיח לך שלעולם לא אקרא לך בלשון עבר, אתה נמצא תמיד פה איתי ועם שאר בני המשפחה והחברים. אני יודע שאתה נמצא כרגע במקום הכי גבוה, שיש שמעטים האנשים שמסוגלים להגיע לשם. אתה גיבור ולעולם תישאר גיבור. תשמור עלינו, אנחנו סומכים עליך.
אורון לא שב הביתה. אנחנו מקבלים חיזוק וחיבוק מעם ישראל ואני מבקש להודות לכל מי שאורון נמצא בליבו. יש לנו עם מדהים ואני מבקש להודות לכל מי שתומך, מעודד, פועל ומסייע להביא את אורון הביתה.
סמל-ראשון אורון שאול, לוחם בחטיבת גולני בן 21 מהיישוב פוריה עילית שליד טבריה. נהרג ב-20 ביולי מירי טיל נגד טנקים לעבר נגמ"ש בשכונת שג'אעיה שבמזרח רצועת עזה.
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד