האחות ורד כותבת על אליאב כחלון
"לדעת לתת.
לדעת לתת זה לתת בלי לרצות לקבל ולא מתוך הרגל.
כולם רוצים לתת, אך רק מעטים יודעים איך!
לדעת לתת זו חוויה!" (שרון קופמן).
כזה היה אליאב, ילד שכל חייו פעל למען האחר, בעל נתינה עצומה ויד רחבה, ואת הכול הוא עשה מתוך דאגה ואהבה גדולה. כמה שאתה חסר.
נתינתך וידך הפועלות סייעו לי לא מעט. אני יושבת בביתי ונזכרת איך הייתי חוזרת מהעבודה ומוצאת אותך "מנצל" את ימי החופשה שניתנו לך בקידום הגינה שלי בביתי. כאשר הייתי פונה אליך ומבקשת שתנצל את הזמן במנוחה היית עונה לי: "למה לנוח, אני מעדיף לשמח את אחותי, זה שווה לי את הכול".
עוד אני נזכרת ביום שבו סיפרתי בבית ההורים על כוונתי לצבוע את הבית לקראת חג הפסח הקרב, וכבר באותו הערב גייסת את כל בני הבית לבוא ולשמח אותי. אפילו שכבר היה מאוחר בלילה נשארתם ולא עזבתם עד שסיימתם את עבודות הצביעה וניקיתם אחריכם כדי שלא אעבוד קשה. תמיד חשבת איך לשמח את כולנו, גם אם זה היה בא על חשבונך.
אליאבי, כל בוקר כששירה שלי מתעוררת אני שולחת אותה לתמונה שלך בסלון שתנשק ותאמר בוקר טוב. מיד לאחר מכן אני מזכירה לה כמה היא שמחה כשהיית בא אלינו הביתה ומשחק איתה, איך היא אהבה להתחבא לך ולתת לך לחפש אותה כשאתה הייתה עושה את עצמך לא מבחין בה. היום כשאני כועסת עליה על מעשה שובב שעשתה, מיד יש לי צביטה בבטן ועולה בי המחשבה: "איך את מעזה לכעוס עליה, הרי אליאב מאוד אהב אותה".
קשה לי לדמיין את החיים עכשיו בלעדיך. כל כך רצית להכיר את שילת הקטנה ולחגוג עמנו את הולדתה. אך החגיגות היו מהולות בעצב השכול, כי הלידה הייתה בשבעה, כשאתה אליאבי כבר לא היית בין החיים.
אחרי שילדתי מיד צילמתי תמונות ושלחתי למשפחה. בלי לחשוב פעמיים כמעט ושלחתי גם לך, אבל פתאום עצרתי וחשבתי: "מה אני עושה?". באותו הרגע עיניי כבר לא נשארו יבשות.
אני כל פעם נזכרת בשיחתנו האחרונה, במוצאי שבת 26 ביולי, בה ביקשת ממני, בנימה של צחוק, שלא אלד ביום שני - היום בו הרופאים חישבו לי את לידתי, אותו היום בו אתה נהרגת. רצית שאלד ביום חמישי, שאתעכב מעט, כדי שתוכל לחזור הביתה לזמן ממושך יותר, לסוף שבוע מלא.
הגעגועים העצומים אליך רק הולכים וגוברים. הקושי לראות את ההורים, האחים, הדודים והחברים הולך וגדל. אני מודה כל יום על שגדלנו בבית עם אמונה גדולה בקב"ה, כי זה מה שמצליח להחזיק אותנו עד כמה שאפשר. הידיעה שאתה נמצא בעולם שכולו חיים אין סופיים, שאתה קרוב לאלוקים ובמעלה שגם צדיקים גדולים לא תמיד זכו להגיע מנחמת אותי.
אליאבי שלי, הפרידה ממך קשה, אך זוהי המציאות. זכיתי להיות חלק מחייך ומעכשיו אני זוכה להנציח אותך ולספר בגאווה על מי שאתה ועל בחירת אלוקים בך.
יהי זכרך ברוך, אוהבת אותך אהבה נצחית, אחותך ורד.
סמל-ראשון אליאב אליהו חיים כחלון, לוחם בחיל השריון בעוצבת "סער מגולן", בן 22 מצפת. נהרג ב-28 ביולי מפגיעת פצצת מרגמה בסמוך ליישוב במועצה האזורית אשכול.