מפקד גדוד 13 של גולני, סגן-אלוף ארז אלקבץ, כותב על דניאל פומרנץ
דניאל, ילד קופצני שאוהב את החיים, גולנצ'יק אמיץ של גדוד "גדעון", מפקד כיתה שאחריו צעדו בביטחון מלא לכל משימה. חבר אמיתי שכל אחד היה רוצה לצדו.
דניאל בטח יושב עכשיו למעלה וחושב לעצמו: "יש פה חבורה של משוגעים. למה כולם עצובים? למה לא לשמוח? למה לא לחייך? אני גם לא אתפלא אם דניאל כבר הספיק לארגן את כולם שם למעלה לאיזו מסיבת טראנס על אחד העננים". ככה אני זוכר את דניאל.
כבר במסלול החיילים והמפקדים הבינו שיש לו אישיות מיוחדת. תמיד הוא מרכז העניינים, תמיד ראשון ומקדימה, תמיד מחייך גם ברגעים הקשים ויודע לשלב את השטותניקיות של ילד קטן שרק התגייס, לצד רצינות ואחריות. המפקדים סמכו עליו בכל משימה וידעו שאין דבר שדניאל לא יוכל לעמוד בו.
באחד המסעות, כאשר חייל אחר כבר נשבר ועצר ואפילו המפקדים לא חשבו שהוא יצליח להמשיך, תפס דניאל את הבחור, דחף אותו עד לקו הסיום, תוך שהוא צועק לו: "תעוף קדימה למ"מ". דניאל היה סגן מפקד כיתה מהשלבים הראשונים בהכשרה, כי כבר אז ראו בו מנהיג.
בסיום המסלול מאוד רציתי שדניאל ייצא לקורס מ"כים, אבל דניאל ביקש לעלות למסייעת להיות לוחם בגדוד ורק אז לצאת לקורס. הוא חשב שכך הוא יהיה מפקד טוב יותר. מקורס המ"כים חזר דניאל לתעסוקה מבצעית והיו לו המון לבטים: איך הוא יתפקד כמ"כ וכיצד הוא יוכל להשפיע בתפקיד. סגל המחלקה אליה צורף דניאל הבין מהר מאוד שהוא בדיוק מה שהיה חסר להם.
דניאל היה מפקד גולנצ'יק במלוא מובן המילה. בדיוק הדמות אליה אנחנו מכוונים בקורסים הפיקודיים ובחטיבה. כל הזמן דחף לקבל עוד ועוד משימות, לא עצר לרגע ועמד בכל המשימות. הוא דרש מהחיילים נורמות גבוהות מאוד של מקצועיות, לוחמנות, שפצור, קליעה, כושר ומשמעת. דניאל היה מאוד ברור בגבולות שלו ובקווים האדומים ולא ויתר בשום דבר - לא לעצמו ולא לחיילים.
לצד זה, היה לו חשוב לטפל בחיילים והוא מאוד דאג להם. דניאל באמת אהב את החיילים שלו וגם לא התבייש להגיד את זה. כל בקשה, כל בעיה, כל טיפול רפואי אפשר היה לפנות אליו בהכול. תמיד מקבלים ממנו חיבוק, חיוך ועזרה גדולה. כשראה את הקשיים הכספיים של אחד מחייליו חיפש איך להעביר לאמא שלו כסף בסתר, כדי שלא יחסר לה כלום בזמן שהבן שלה משרת בגולני.
דניאל גם ידע לייצר רוח של עשייה במחלקה. הוא לא נח לרגע, כמו סוללה שכל הזמן טעונה. חצי שעת שינה והוא מתפקד כאילו ישן יום שלם. אנרגטי, תזזיתי, קופצני, עם קוצים בתחת, שלא יכול לעצור לרגע ושפותח כל בוקר עם חיוך גדול והרבה שמחה.
כשהגדוד התכונן ללחימה אפשר היה לראות, אפילו בעיניים שלו, כמה באמת חשוב לו להכין את הלוחמים בצורה מקצועית. כשהתאמנו בצאלים והיו כיתות ומחלקות שלקחו הפסקה קטנה, דניאל לא עצר ודאג לאמן כל חייל שלו ברמה האישית ולתרגל אותו לתרחיש שאליו יידרש.
ביום שישי, יום לפני הכניסה ללחימה בעזה, דניאל נפצע ביד ורציתי לפנות אותו לרופא. דניאל סירב ולא הסכים להתפנות תוך שהוא אומר לי: "אין מצב שהחיילים שלי נכנסים בלעדי".
בדקות האחרונות לחייו, לצד הפחדים, דניאל היה שמח, הוא שר והוא צחק עם החבר'ה, כדי להפיג את המתח, כדי לעודד, וכמו תמיד להעלות את המורל.
ככה אזכור את דניאל.
סמל-ראשון דניאל פומרנץ, לוחם גולני בן 21 מכפר אז"ר. נהרג ב-20 ביולי בתקרית הנגמ"ש בשג'אעיה שבמזרח רצועת עזה.
משפחות צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד