אילו יצאו רוצחי שלושת הנערים מרוואן קוואסמה ועאמר אבו עישה בידיים מורמות ממחבואם בבניין הנגרייה בחברון, ואילו הניפו דגל לבן והשליכו את נשקם, היו לוחמי צה"ל שובים אותם. עדיף שפתחו באש ונורו ונהרגו.
אמו של נפתלי פרנקל ביטאה את הדברים כיאות, שבעקבות האבל הכבד לא היתה רוצה לחזות בהם מתהוללים בבית המשפט ולא להתמודד בעוד כמה שנים עם התביעה הסחטנית לשחררם תמורת ישראלי חטוף.
ברור שאילו נכנעו היו נשבים. כך קובעים הנוהג והחוק. אבל מכל נקודת מבט אנושית ומצפונית האש לא נפסקה כאשר הרוצחים ירו בשלושה נערים תמימים ממרחק אפס, וכל עם ישראל שמע את הקולות. אילו צה"ל היה הגורם שפתח אור ליום אתמול באש, הייתי רואה בכך המשך ישיר לירי שלא נפסק באותו לילה ארור של חודש יוני בין גוש עציון לבין חלחול.
אתמול אמרו שנסגר חשבון. נסגרו כמה חשבונות. בין עם ישראל לבין הרוצחים. בין המשפחות השכולות שאין מזור לכאבן לבין קוואסמה ואבו עיישה, שגררו את ישראל ואת בני עמם בעזה ל?50 ימי לחימה. אבל בעיקר נמצא גירעון בחשבון שלנו עם עצמנו, שלא הענקנו לנערים האלה את מלוא ההגנה, שיכלה להציל בזיו נעוריהם.
מאז הטבח באולימפיאדת מינכן ב?72' אימצה ישראל מדיניות הבאה חשבון עם הרוצחים. לא רק עם סביבתם ותומכיהם ועוזריהם ומפקדיהם ומנהיגיהם, אלא ממש איתם. מייק הררי, מראשי המוסד שהלך השבוע לעולמו, היה מגדולי המיישמים מדיניות זו, שהחלה בתפיסה הבלתי סלחנית של גולדה מאיר.
ישראל אינה הורגת חפים מפשע אלא בשוגג. אבל היא מרעננת את מחויבותה להטיל את מוראה על רוצחים?שליחים מטעם הטרור. בעיצומו של מבצע צוק איתן יצאה ח"כ תמר זנדברג ממר"צ בהודעה השוללת את הסיכול הממוקד שנעשה בעזה לאחד מגדולי הרוצחים. הכיצד, שאלה, יורים בו בלי משפט? זה היה כה מגוחך?תמוה, שניתן היה ללעוג לה בשאלה אם היא ממליצה גם להגיע לרוצח ולמסור בידיו הודעה בכתב על הזמנתו לבית המשפט, או חלילה לעבור בעיניה על החוק ולחוטפו לישראל?
הירי המוקדם ברוצחים פלשתינים אינו מימוש הביטוי "יד קלה על ההדק". הוא דווקא מימוש של כלל יהודי - "אם קם להרגך - השכם להרגו." זה בדיוק מה שאירע לפני יממה בחברון, וכראוי, אך באיחור. לאחר שקמו להרגנו ואף הצליחו.
ישראל הכואבת והדואבת ייחלה לידיעה הזאת שלושה חודשים. מימושה ערב ראש השנה מאפשר למדינת היהודים לקדם את פני תשע"ה בהכרה שהעולם אכזר אך אינו הפקר. זו בסך הכל תזכורת זעירה אך נוספת כי חלפו הימים שבהם זעק אורי צבי גרינברג מנבכי שירתו המדממת כי "בבוא צר לעולם / מה היה ליהודים? / מיליונים גברים, אף לא חרב אחת". זה נגמר מזמן, וכמה טוב שהמצב החדש, ההפוך, הוא השיגרה. תחל שנה וברכותיה.