כל אזרח במדינה חייב בכבודו של בית המשפט. אין דמוקרטיה אמיתית בלי ביקורת שיפוטית על הרשות המחוקקת. בישראל סמכות זו נמסרה לבית המשפט העליון. במקביל חייבים שופטי בית המשפט העליון להפנים כי אמון הציבור בבית המשפט מותנה בהיותם קשובים לצורכי הציבור, לקשייו ולמציאות חייו.
הנשיא בדימוס אהרן ברק כתב ששופטי בית המשפט העליון אינם חיים באולימפוס. לעיתים בסוגיות קיומיות מתקבל הרושם, שיש שופטים בירושלים הפוסקים כאילו מדובר במציאות וירטואלית, שבה זכות הפרט יקרה ועדיפה על פני זכות אחרת. גם זכויות הפרט אינן זכויות אבסולוטיות, יש להפעיל אותן באופן מידתי תוך שיקול דעת שאינו מנותק מהזמן והמקום, בוודאי במדינת ישראל במיקומה הגיאופוליטי המורכב.
נכון שההיסטוריה היהודית, רבת הסבל והמכאוב, משפיעה על העיסוק בסוגיות הגירה ופליטים. אולם המורשת היהודית איננה מורשת אלטרואיסטית. עיקרון מקובל וידוע הוא כי "עניי עירך קודמים". בסוגיית המסתננים חובה לבחון מגוון שלם של שיקולים, היסטוריים ואקטואליים כאחד, ובשום אופן לא לאזוק את ההווה והעתיד על חשבון משקעי העבר.
מורשת הסבל היהודית אינה אמורה לגרום סבל בלתי?רגיל עבור אלפים רבים מאזרחי מדינת ישראל, בעיקר באזורי מצוקה שבהם התרכזו המסתננים. שופטי הרוב בבית המשפט העליון כתבו את פסק הדין שלהם על פליטים. עובדה היא שאין מדובר בפליטים אלא במסתננים לרבבות שנכנסו בניגוד לחוק, בסיוע גורמים עברייניים בסיני, והפרו את ריבונותה של מדינת ישראל במצח נחושה וברגל גסה.
קל מאוד לשופטי בית המשפט העליון להוציא מתחת ידם פסק דין מזוקק מצפונית לאחר שהפעלת הגדר והמשמורת הקשיחה שהוטלה על המסתננים הצליחה להפסיק את זרם ההסתננות. זהו זיקוק מצפוני בדיעבד. לשרי הממשלה אין את הפריבילגיה הזו, הם מחויבים לתת פתרונות ומייד.
בישראל לא אמורים לפתור את מצוקתה של אפריקה. לאורך כל שנותיה קלטה ישראל מיליוני עולים שהגיעו מאזורי מצוקה והראתה לעולם כולו את רגישותה ואחריותה. ישראל נוהגת במסתננים בהתחשבות גדולה מזו הנוהגת במדינות מערביות נאורות, שגם בהן כבוד האדם הוא ערך עילאי.
חבל מאוד שהאקטיביזם השיפוטי שוב גרם נזק לאמון הציבור בבית המשפט העליון.