"איום הטרור פוגע במעמדו של אובאמה", אומרת הכותרת ב"ניו יורק טיימס" השבוע, המתבססת על סקר דעת קהל של העיתון, הקובע שרוב הציבור האמריקני אינו סומך על הנשיא ועל מפלגתו הדמוקרטית בתחום זה ומעדיף מבחינה זו את המפלגה הרפובליקנית. נתון משמעותי זה עלול להשפיע על הבחירות לקונגרס, שתתקיימנה בנובמבר.
מצד אחד, עמדה זו לא לגמרי הגונה, שהרי במשמרת של אובאמה נלכד וחוסל אוסאמה בן?לאדן. מצד שני, הנשיא גם אינו יכול להתנקות מהאחריות להחלטה שקיבל בקדנציה הראשונה שלו - לסיים את "המלחמה בטרור" שעליה הכריז קודמו ג'ורג' וו. בוש. אמנם ה"מלחמה" חודשה עכשיו, אך כדברי הנשיא - בעיקר נגד דאעש. כמו כן, גם עכשיו מתברר שהוא אינו נותן את דעתו על האופי האיסלאמיסטי הדתי הטבוע בכל הגורמים הערביים והמוסלמיים שעוסקים בטרור.
לפני 25 שנים התפרסם מאמרו של ההיסטוריון ומדען המדינה האמריקני פרנסיס פוקויאמה, שטען שעם ניצחונו של המערב במלחמה הקרה הסתיימו אחת ולתמיד המאבקים בין התרבויות והאידיאולוגיות השונות, וכי מעתה ינהגו כל העמים ומנהיגיהם ברוח הדמוקרטיה הליברלית. רק מעטים העזו בזמנו להתווכח עם התזה האופטימית הזאת, ומיודענו טום פרידמן אפילו מיהר להסיק מכך שעם שוך האיום הקומוניסטי נעלם גם הצורך בברית האסטרטגית בין ישראל לאמריקה. היו אמנם מי שחלקו על התחזית הוורודה של פוקויאמה, אך, כאמור, הם היו במיעוט. אני, למשל, התרעתי אז, בכתב ובעל פה, שהאיום הפוטנציאלי של האיסלאם הפונדמנטליסטי עלול לגרום לכך שעוד נתגעגע למלחמה הקרה.
אגב, גם פוקויאמה עצמו, בספרו החדש "סדר פוליטי והתנוונות פוליטית", מודה שעתיד הדמוקרטיה הליברלית מעורפל, אך מבלי שיעמוד על הקשר שבין היחלשות המערב הדמוקרטי, ובפרט ארה"ב ואירופה, לאיום החיצוני, כולל זה של האיסלאם. הנרי קיסינג'ר, לעומתו, מציאותי יותר, ובספרו האחרון "סדר עולמי" מציין שהעולם האיסלאמי שולל את הכללים ואת הערכים של החברה והתרבות המערביים ורואה בכל מי שאינו שייך ל"אומה" המוסלמית כופר (וכופרים יש להרוג, כידוע).
דאעש, מעשי הזוועה והפרסום שניתן להם העלו מחדש וביתר שאת את הדיון הציבורי והמקצועי באמריקה באיום הטרור ובהשלכותיו בתחום הפוליטי. אובאמה מקווה שארה"ב תוכל להגביל את פעילותה נגד דאעש להפצצות מהאוויר, אך כפי ששר ההגנה האמריקני הייגל והרמטכ"ל דמפסי כבר ציינו, זו כנראה רק שאלה של זמן עד שוושינגטון תצטרך להחליט גם על פעולה קרקעית נרחבת. דאעש עושה היום כותרות, אך הוא רק אחד מיני רבים, הגם שהוא אולי מאורגן ומתוחכם יותר. עם זאת, לממשל האמריקני ולמנהיגים האירופאים השונים נוח כנראה להדחיק שבעיית הטרור רחבה הרבה יותר ושזוועות כמו אלה של דאעש, כולל עריפת ראשים, בוצעו ומבוצעות גם בידי קבוצות ג'יהאדיסטיות אחרות.
גם כלפי חמאס קיימת, כידוע, שניות; הוא אמנם מוגדר רשמית "ארגון טרור", אך למערב נוח להתעלם מהזהות האידיאולוגית והתיאולוגית שלו עם דאעש, ותחת זאת מעדיף לקשרו בצורה מטעה ומעוותת עם "היעדר הפתרון לסכסוך הישראלי?פלשתיני". אבסורד פלצותי נוסף הוא ההתעלמות המכוונת מהעובדה שאיראן, שאת קרבתה אמריקה ובעלות בריתה האירופיות מבקשות כדי להילחם בדאעש, היא עצמה אחד הגורמים העיקריים לטרור בעולם.
ברם, כפי שיש מלחמות מתגלגלות, יש לעיתים גם התפכחות מתגלגלת, ויש לקוות שאמריקה והעולם החופשי כולו יתעשתו, ושבעקבות המלחמה (החלקית, אמנם) שיצאו אליה, יגיעו למסקנה שאין הבדל בין טרור לטרור ושיבינו שהבסת הטרור האיסלאמי והבטחת הניצחון האולטימטיבי של הדמוקרטיה הליברלית, שפוקויאמה מדבר עליה, יחייבו התגייסות כוללת ושיטתית של כל הגורמים בעולם החופשי - ובראש ובראשונה של ארה"ב עצמה.