פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לנסח מכתב התאבדות או להתאבד תרבותית?

      התגובות ההיסטריות למשימה אותה הטילה מורה לאנגלית בתיכון "תלמה ילין" שבגבעתיים על תלמידיה חושפות את ערוותנו כחברה חרדה שמדכאת את התפתחות ילדינו

      כמי שהיה תיכוניסט בסוף שנות ה-80 תחילת שנות ה-90 יש כמה דברים שאני זוכר במיוחד: הנפילה של חומת ברלין, הכדורגל הזוועתי של איטליה 90', כניסתו של העידן הרב ערוצי שהשתלט על המסך ואיתו הערוץ הגרמני SAT 1 (הטוב בהרבה מעמיתו הלוקסמבורגי והמיוחצן RTL). והיו גם ה"תרגיל המסריח" במסדרונות הכנסת, ה"אופנובנק" והחדר האטום.

      דברים שאני זוכר מבית הספר: ריצ'רד קורי. וזהו.

      במשך דורות מלמדים בבתי הספר התיכוניים את יצירת המופת הזו של אדווין ארלינגטון רובינסון, שרק הולכת ומשביחה. עם הדיכאונות, הלחצים הסביבתיים והחומריות ששולחת את זרועותיה, "ריצ'רד קורי" משמש גם קורס מזורז בפסיכולוגיה.

      סיימון וגרפונקל הגדולים הכירו בחשיבות הקלאסיקה הזו וחיברו סביבה שיר משלהם. פואמה יוצאת דופן בחדותה, בעוצמתה, בדרמטיות שלה. האיש ההוא, המושלם, שכל הרחוב העריץ בלי לדעת מה באמת עובר בנפשו האפלה, פתח את דלתו בפעם האחרונה וגרם לכל הקנאים לפעור פיות בתדהמה.

      "And Richard Corey, one calm summer night, went home and put a bullet through his head". איזו שורה נפלאה ומעוררת מחשבה. הרי זה בדיוק מה שרובינסון רצה, שנתהה מדוע אותו "צ'ארמר" מחליט לשים קץ לחייו בערב קיץ שגרתי. כיצד קורה שמושא ההערצה של רחוב שלם יורה בעצמו בראש? כשמורה אחת מ"תלמה ילין" החליטה לתת לתלמידיה לחפש את התשובה, היא נתקלה במכשול קשה בהרבה מתהייה קיומית של נפש אפלה. היא פגשה את הפוסט של עירית לינור ותומכיה - פוסט מיליטנטי ומיותר, שבעיקר חושף את ערוותנו כחברה חרדה שמדכאת את התפתחות ילדינו.

      ריצ'רד קורי מודל 2014 הוא לא ריצ'רד קורי של 1989, אבל ריצ'רד קורי הוא לא הסיפור פה. הוא סימפטום של דור צדקני שמעניק לצאצאיו חיבוק דב ומסרס את הדמיון. הטקסט של רובינסון (כמו יצירת מופת אחרת, "הרוצחים" של המינגוויי) נעדר סיבות, יש בו רק תוצאות. הו, כמה מאתגר לנחש את הסיבות, לתהות מדוע אולה אנדרסון משלים עם ניסיון החיסול שלו ולמה ריצ'רד קורי מכניס כדור למחסנית. ועדיין, על אף התרחישים הגורליים, הסקרנות לגביהם מעולם לא עוררה את הצורך להיכנע לרוצחים או להתאבד.

      אלא שמהרגע שהמורה ב"תלמה ילין" (בית ספר לאמנויות שאמור לעודד בני תשחורת ליצירה ולדמיון) הפכה את הדיון הזה לפומבי, היא עלתה על מוקש שהתפוצצותו היא בלתי נמנעת. תגובתם של לינור ומתנגדי התרגיל הזה, שהוא בסך הכול כתיבה מדומה של מכתב ההתאבדות של ריצ'רד קורי, מייצגת את אותה היסטריה קיצונית שפקדה בזמנו את תומכי זכויות בעלי החיים שהזדעקו כשנשיא ארצות הברית ברק אובמה הרג זבוב.

      בכפר הגלובלי של היום יש מקום להרבה דעות. הצרה היא שחלק בלתי מבוטל מהן אינו מקשיב לקול ההיגיון של הזרם המרכזי, אלא מעדיף להצטדק ולצקצק. וזה חבל, כי בקצב הזה, כשלא מרשים לנו אפילו לנתח מוות לירי מסוגנן עד שלמות, בעוד כמה שנים כלל לא ילמדו בבתי הספר את "ריצ'רד קורי" וזו כבר באמת תהיה התאבדות תרבותית.

      מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il

      המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד