האחות אנה כותבת על דמיטרי לויטס
בלילה הארור של ה-22 ביולי אמא שלי העירה אותי משנתי, ומהצד השני של השפופרת, בקול חנוק, כנראה מתוך עילפון, אמרה לי "אין דימה".
התחלתי לצרוח, צרחות ברורות וחדות בלי בכי ובלי דמעות. ובראשי מחשבה מדויקת אחת: "הוא פצוע". גם כשקצין העיר אמר לי את המשפט הכי נורא ששמעתי בחיי, "מצטערים להודיע לך שאח שלך נהרג בעזה", גם אז עוד חשבתי "הוא פצוע".
גם היום, חודש אחריי, כשהפסיכולוג שלי שאל אותי, "מתי הבנת שהוא נהרג?", הבנתי שהמחשבה שחוזרת בלי סוף לראשי היא שהצבא התבלבל והגופה לא של דימי ועוד מעט הוא יחזור.
שבע שנים אח שלי היה בשריון בצבא קבע, ולכן התראינו לעיתים רחוקות, אבל האופי שלו היה כל כך מיוחד ונדיר שבכלל אין לי בעיה לספר לאנשים על אחי הקטן.
כילד וכנער היה מאוד מוכשר וסקרן, שמח וטוב לב, מאוד נאמן לחבריו ואהוב על כל סביבתו.
אנשים אהבו להיות בחברתו כי הוא הפיץ אור מיוחד ואנרגיה נעימה. הם נמשכו אליו כי הייתה לו כריזמה שחודרת ללא מילים. מעולם לא רב או העליב, מעולם לא השתמש במילים פוגעניות וסלד מאוד מאנשים שעשו כן. הייתה לו יושרה פנימית חזקה והוא פעל כפלס.
בצבא הגיע להישגים מרשימים, אבל אנחנו לא תיארנו לעצמנו כמה מעריכים אותו שם, כי הוא היה בן אדם צנוע ביותר, שמעולם לא העיד על עצמו ולא סיפר על הישגיו.
בשבילי, התכונה הכי מיוחדת שלו הייתה השקט הפנימי, נחת הרוח, הרוגע והשלווה האין סופיים, הוא היה האדם הכי מאוזן שפגשתי בחיי.
הנקודות המשותפות שהרגשתי שהיו לנו עברו דרך הערכים. מאז ומתמיד גדלנו על ערכים של חיבור עמוק למדינה ולעם היהודי, שאנחנו פה לא סתם, שאנחנו בשליחות כאן. זה בעבע בעורקינו תמיד, אבל הצבא חידד את ההרגשה הזו בקרביים של הנפש שלו. הוא היה בטוח בזכות שלנו להיות כאן ובכל מה שצריך לעשות בשביל שזה יקרה. ורק ככה הוא היה יכול לעבור את הדרך שלו בצבא, להיכנס לעזה ב"עופרת יצוקה" וב"צוק איתן".
התכונות שלו הגדילו את ממדיו בעיני רוחי לאורך השנים, במיוחד בשנים האחרונות הרגשתי איך הוא הופך למול עיני מאח שלי הקטן, לענק טוב לב שמזכיר קצת ענקים מהאגדות.
סרן דמיטרי לויטס, מפקד פלוגה בחיל השריון, בן 26 מירושלים. נהרג ב-22 ביולי מירי צלפים ברצועת עזה
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד