פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      רק להרגיש את חום גופך, לחוש בהלמות ליבך

      האח ציון כותב על ליאל גדעוני

      ליאל,

      אני עדיין מתקשה לעכל את הבשורה, לא מסוגל להשלים עמה. "מה זה השטויות האלה? איך זה בכלל קשור אלינו?", אני תוהה ביני לבין עצמי שוב ושוב...

      מספרים שהגשמיות חסרת תכלית, ריקה מתוכן. ואני? אני כל כך כמה לחיבוק פיזי שלך. להרגיש את חום גופך, את הגב החסון, לחוש בהלמות ליבך. להביט בחיוך, בעיניים הזורחות שלך ולגלגל שיחה על בירה בים כמו שכה אהבת. כעת אני מגלה שהיית איש שיחה ועצה ייחודי שחדר לעשרות, או אולי מאות, לבבות בין רגע, שהיית כתף ומשענת, מקום בו אפשר להתפרק.

      אז אני רוצה לספר לך שהרגע הקשה ביותר עבורי מתרחש כשאנחנו, ניר, אור ואני, עומדים יחד, רק שלושתנו. אתה כל כך חסר לנו פה - מוחשי, איתן ומחייך.

      אתה לא מאמין כמה אנשים הגיעו הביתה. החברים שלך מבית הספר לא זזים מאצלנו, פתחו התנחלות... חבריך לצוות, מחזורים מעל ומתחת, החיילים שלך, מש"קיות מכל בסיס שהיית בו, גם אם רק לרגע, אפילו מילואימניקים של היחידה שהחליפו אתך מבטים בשטחי הכינוס או שם בפנים, משפחה, שכנים, חברים של אור וניר ושלי מכל שלב בחיים... ח"כים, שרים, רבנים, מישל ויותם וליאור ופפי, אפילו עדי גורדון שראה את פניך ואמר "איזה פנים מאירות", וגיא הראל שממש לקח עלינו חסות, וגידי שהעניק לך את המדליה של 2008 ועוד רבים וטובים שהיריעה קצרה מלהכיל.

      והסיפורים עליך לא נגמרים, חלקם מוכרים יותר - חלקם פחות. החבר הקשוב שהיית לכל הסובבים אותך בכל מקום, התלמיד המצטיין עם מחברת אחת לכל המקצועות ריקה מכל מילה. הדמות המחנכת לחברים שסרו מקוד ההתנהגות בו האמנת, היד הדוחפת בצוות בכל מצב. החבר המחבק את כולם לפני שינה בקורס מ"כים, זה שמרים את מצב הרוח ומייצר אנרגיה מחיוך גם בתוך עזה הארורה. זה שמתפלח לבריכה בהפוגת קרב, מנצל חצי שעה פנויה לים כשיוצאים הביתה, מתקן חבר בניווט גם כשאסור, מסייע לבנות סוכה, לסחוב סלים, לטעת כרם אצל חבר ולנחם בשבעה.

      הספקת לגעת בכל כך הרבה אנשים, בעוצמות כה גבוהות, ובזמן כה מועט. תמיד בחיוך, בענווה, בדרך ארץ, נכון להקשיב ולסייע בכל דרך, יודע להבדיל בין עיקר לטפל ונוהג בהתאם. כולם מעידים איך ברגע נכנסת אל ליבם ולא תעזוב שם לעולם!

      אם אתה מביט עלינו כעת, אתה בטח מובך וחושב לעצמך, "שיגמרו כבר עם השטויות ויתקדמו". המשאלה שלי היום, מבלי לכבות נרות, היא שיש עולם שכולו טוב. ליאל יקר שלנו, אני משחרר אותך בשם כולנו לרחף לעולם הזה ומבטיח, מבטיח לך אחי, לשמור על כולם, לשמור על הביחד של המשפחה.

      מבטיח להוביל את אורי והקטנים שעוד יבואו בדרך בה צעדת ולחוות אותך ואתך את חיי - בכל צעד, בכל רגע, ובכל נשימה.

      אני אוהב אותך!

      סמל-ראשון ליאל גדעוני, לוחם בסיירת גבעתי, בן 20 מירושלים. נהרג ב-1 באוגוסט בהיתקלות עם מחבלים שיצאו מפיר של מנהרה ברפיח


      משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד