מה עושים עם כל האור הזה שלך, שנשאר כאן בלעדיך?

מערכת וואלה!

האח גלעד כותב על עודד בן סירא

טוב לדעת (מקודם)

מדרסים בהתאמה אישית בחצי שעה - ואתם יוצאים לחיים חדשים

לכתבה המלאה

מה עושים עם כל האור הזה שלך, שפשוט נשאר כאן בלעדיך, בחלל? אין לנו למי להודות, אין לנו את מי לחבק באהבה כל כך גדולה. שישה אחים אנחנו וכבר כל כך חסר הקול שלך והצחוק.

זרועות של אור עטפו אותנו במהלך השבעה ואחריה, חוטים של חסד שיצאו והקיפו את כל האנשים שעודד פגש, העיניים שלו חדרו ישר ללב. הוא היה מחובר למציאות ולחיים בצורה כל כך פשוטה ואמתית. מגע בלתי אמצעי עם כל הסובב אותו. לא אחד שיצעק "אחריי" בעוז וגבורה, אלא יוביל אחריו דווקא מתוך השקט והאמת שלו.

עכשיו כשעינינו כבר לא רואות אותך ורק הלב ממשיך להרגיש אותך, הוא מרגיש נפש עם עוצמה, עם דרישה להיות לא רק אדם ישר, אלא אדם שמעז ופורץ.

נשמה מתוקה, אנחנו מתגעגעים ובוכים, ולבד וביחד, אתך לעד בלעדיך.

ילד של אור ודבש, מנגינה של חיים, היפה באדם.

30 יום שאנחנו כאן ואתה שם. עושים צעדים קטנים וזהירים בדרך בלי תמרורים. משפחה של מבוגרים, נצמדים אחד לשני כמו ילדים, לומדים איך ללכת מחדש בעולם.

יושבת לי תמונה בראש מתחילת השבעה, לא עוזבת. אני ואתה מדברים, הפנים שלך מלאות בדמעות והקול שלך בוכה. לא זוכר על מה ולמה, אבל את הכאב שהרגשתי, לראות אותך ככה, פגוע, לא יכול לשכוח. אח קטן, כמה רציתי לשמור עליך, לגונן, ללמד, ואתה, תמיד מקשיב, רוצה לשמוע עוד ולא מוותר לי על שום כיסוי ומסכה שאני מנסה ללבוש. ואני מוצא את עצמי לומד במקום מלמד, מתפלא לגלות כמה אתה דומה לי, אבל גם כל כך שונה, מיוחד.

איך התגאית כשהייתי אומר שמכולם, מעניין מה אתה תעשה אחרי הצבא, לא הבנתי לאן דמות כמוך יכולה ללכת, לא ראיתי את הנתיב, לא ידעתי.

לאתגר את עצמי זה מה שאני אוהב בחיים, אמרת לי, ואני לא מבין, מתי השתנת, גדלת, וכמה אנחנו אחרים פתאום. החיים מאתגרים מספיק עניתי, לא ידעתי.

אני כותב והמילים לא פוגעות. כי איך אפשר לדבר במילים אחרי חודש שלמדנו בו מהי שתיקה. איך אפשר להשתמש באותם מילים, כמו עוד חוויה, כאילו החיים לא נחצו לשניים והעולם לא לקח חלק ממנו והשאיר חלל, שרק צומח וצומח עמוק בבטן. ואיך אסביר שאותו עולם שלוקח, באותה נשימה גם נותן. מוחק את המסכות של החיים, את כל מה שטפל, ומשאיר אותי לראות איך, מתחת להכול, אנחנו רשת סבוכה של יצורים שנותנים ומקבלים אהבה אחד מהשני, בלי לדעת לאן ולמה. ואיך כשהלכת נתת לנו כל כך הרבה, כאילו את כל מה שלא תיתן לנו כל החיים נתת בחודש הזה. חיבור לעולם שמקטין את כל מה שהיה לפני, מדייק אותנו בכל כך הרבה אופנים, שאי אפשר לתאר. חלון לעולמות שלמים שנגעת בהם, בפשטות, בלי להתאמץ, אינספור אנשים שרק רצו לקבל עוד קצת ממך.

מה שמפחיד זה לא מוות, מפחיד יותר לא לחיות, ציטטת במחברת שלך. ואתה מת, ואנחנו לא יודעים, איך לחיות, עם מה להמשיך ולמה. רק האמת שלך עוד אתנו, ביטוי גולמי שעוד לא התחספס, עוד לא התנגש במציאות, חיפש, איך לבטא בחוץ אמת פנימית, שאין לה מקום בעולם הזה.

ואיך שהלכת, סיגריה, צחוק, כדור אחד, כאילו עם קריצה אלינו, אפילו משם. אני בצבא ואני הולך, אבל באמת אני איתכם, לא קשור לשם וכבר לא שייך גם לכאן.

הרבה שיעורים קיבלתי בחודש האחרון. מתנות קטנות במחיר מופקע ושאלה שנשארת, למה בעולם הזה לומדים דרך כאב, למה כל הסבל הזה, אמא ואבא שקוברים בן, געגוע שישאיר חור, משפחה שלעולם לא תהיה אותו דבר. חורבן שילווה אותנו בכל שמחה, מזכיר שהמציאות חסרה, שהעולם הזה קשה וכואב, הטפל בו עיקר והעיקר טפל, מדינה שעוד לא יודעת מה היא, עם שמשלם מחיר בגוף על רוח חסרה. קצת שמח בשבילך שאתה לא כאן, כי מה כבר יש, וקצת כועס, כי את החיילים שלך לא הסכמת להשאיר לבד, אבל אותנו כן.

אמרת שאם תמות אתה רוצה שנהייה עצובים המון יום אחד ואז רק שמחים, אבל אנחנו רק בוכים ובוכים.

רב-סמל עודד בן סירא, בן 22 מניר עציון שליד חיפה. נהרג ב-21 ביולי בהיתקלות עם מחבלים בעזה


משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully