בן הדודה יניב כותב על ארז שגיא
ארז,
איך אוכל לספר עלייך במספר מילים קבוע מראש?
איך אוכל לאפיין אותך? הילד עם העיניים הכחולות, שיער בהיר, גבוה וחזק.
הבחור שבגיל ההתבגרות החליט, לבדו, וכנגד כל העצות שקיבל, שהוא יתפתח יותר, יוכל לתרום יותר אם יעזוב את בית הספר שהוא נמצא בו ויעבור לפנימייה הצבאית, ל"ריאלי" בחיפה.
זה התחיל כמו תמיד אצלך, בטפטוף החוצה, תמים כזה כאילו, "מה אתם אומרים על הפנימייה הצבאית?". בתמימות הזאת, שהיא רק חיצונית, הסתרת ידע בקיאות וירידה לפרטים. אתה כבר ידעת שאתה הולך לשם, הולך כדי לתרום.
אחר כך בא הפלייר, הסיור בפנימייה, והנה אתה שם.
אנחנו מגיעים לטקס השבעה, אני מפספס את הצניחה... אבל כל שבת מקבל עדכון, התייעצות.
ידעת תמיד מה אתה רוצה, גם ידעת מהי הדרך הנכונה.
עזרת המון גם כשלא ידענו. אהבת אנשים לא לפי הזרם החברתי, ידעת לעלות על קנקנו של אדם מהר... מהר מאוד.
אהבת, אהבת את הבית, את המשפחה, הדודים, האחיות, את אבא, וכמובן הקשר עם אמא היה מיוחד.
לא פספסת אף רגע כדי לחיות... עשית טיול גדול, היית בחרמון, באילת, בים המלח.
צחקת המון, אבל רק מדברים מצחיקים באמת...
אהבת לאכול אוכל של הבית, אה - וגם לביבות...
אז אני צריך לספר עלייך ארז... לספר שהיית מלך אמתי, לא רק כזה שלאחר מותו, ישבת תמיד בראש השולחן, קיבלת תמיד מה שרצית, היית איש מיוחד, היית עוד ילד, הילד של המשפחה.
אז ארז יקר שלי, תכננת עוד כל כך הרבה, לצערי הכול נעצר, אבל כמה שחשבתי שהכרתי אותך אחי, מסתבר שעוד תמשיך לחיות המון זמן... אצל ההיא שאהבה - ולא היה לך זמן, אצל החבר שאתך גדל, אצל צוות סבבה - שמסתבר שעשה המון פאן, אצל ההוא שלא היה מקובל וישר נצמדת אליו, אצל החייל הבודד, אצל המשפחה, הדודים הדודות, בני הדודים ובעצם אצל כל מי שבא אתך במבט. אז זה רק על רגל אחת, פספוס שלנו כמדינה, שלנו כמשפחה, עץ ארז אחד שנגדע ממש, אבל ממש, לפני הזמן... "הנסיך הקטן מפלוגה ב'".
אוהב אותך, בן דודה יקר.
סמל ארז שגיא, חייל בקורס מפקדי כיתות מחטיבת גבעתי, בן 19 מקריית אתא. נהרג ב-28 ביולי במהלך חילופי אש באירוע חדירת מחבלים דרך מנהרה ליד קיבוץ נחל עוז
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד