אלוהים יודע במי לבחור לשבת לצדו

ארז שפירא, חבר ילדות

חבר ואח יקר שלי, בן אדם שגדל איתי מכתה א', קצין לוחם ביחידה מובחרת, גיבור אמתי ונשמה יקרה וזוהרת, נהרג מירי פצמ"ר. אכתוב עליו בשביל לשחרר את הדמעות שלי ולפרט בקצרה על החבר המיוחד הזה.

לירן אדיר הוא אדם שלא משנה מה, תמיד חייך ותמיד אהב. לפעמים היה בחור שטותניק, בן אדם עם המון נתינה ואהבה, אמתי ואמיץ. לאחרונה הוא היה מגיע לבקר אותי בעסק שהיה לי, לאחר כמה שנים שלא התראינו. היה חיבור מחדש, כאילו כל הזמן היינו ביחד, כל אותן שנים. הוא היה אוהב את הטוסט שהייתי עושה לו והוא היה נוהג לבוא אליי הרבה באותה התקופה. תמיד הייתי שואל אותו מה הוא עושה בצבא ולעולם הוא לא גילה לי מה הוא באמת עושה.

אני יודע שהוא היה קצין ביחידה מובחרת מאוד. תמיד הייתי מתגאה בו ואף מקנא. הוא היה הגבר שבגברים. לירן, עזבת אותנו. יותר נכון, לקחו לנו אותך לאחר שהגנת בגופך על כל עם ישראל, אתה ועוד ארבעה מחבריך שנהרגו יחד איתך. אני גאה בכם ומודה לכם ומעריך ומעריץ אתכם, הגיבורים שלנו.

תדע לך, אחי היקר, שאני אוהב אותך כל כך ומתגעגע אליך ולחבק אותך רק עוד פעם אחת, ילד יפה שכמוך. כואב לי בלב ובנשמה. אני לא מצליח לחשוב או להבין מה נסגר. קשה לירן, קשה.כל כך הרבה אנשים אוהבים אותך בצורה אמתית, כי אתה אדם אהוב וכנראה אלוהים יודע במי לבחור לשבת לצדו. אני לא מאמין שאני הולך לכתוב את זה, אבל אחי היקר, תהיה מנוחתך עדן. יהי זכרך ברוך. אוהב אותך ואתה חלק מחיי. תודה על שהכרתי אדם כמוך. אני לא יכול להפסיק לבכות כשאני מדמיין את פניך. תשמור עלינו מלמעלה גיבור!
גאה בך אחי היקר.

כמה פעמים ניסיתי לשבת ולכתוב לך מכתב פרידה, אבל אני פשוט לא מסוגלת. לא מצליחה לקלוט או לעכל שלעולם לא אראה אותך שוב, שיותר לא אחפש אותך כשאני נוסעת לבקר את ההורים, בתקווה שאולי נתראה כי גם אתה בדיוק הלכת לבקר את אימא רחל. שלעולם לא אפגוש אותך ביום כיפו, קצת לפני שהולכים לפגוש את כל העולם במלון כרמל. שלעולם לא נישב כל החבר'ה מהילדות ואתה תלחש לי באוזן "תראי איך אני מדליק את שוקי". זה לא הגיוני. הלב לא מעכל.

רציתי להגיד לך שלנצח אחשוב עליך. ב-25 במאי, כל שנה, זה בטוח. מאז שאני זוכרת את עצמי זה לא היה רק יום ההולדת שלי. מאז שאנחנו קטנים היינו חברים וחגגנו יחד את היום הזה שלנו. אני מבטיחה לנצח להמשיך לחגוג את היום הזה גם בשבילך. לחשוב עליך ולהדליק נר לזכרך.

לא הספקתי להגיד לך מזל טוב על כך שהתחתנת, להגיד לך כמה שאני מאושרת בשבילך. לא הספקתי לצחוק אתך עוד פעם אחת על קטעים מהעבר, או סתם לצחוק – כי תמיד ידעת איך להצחיק. אבל יותר מכל, לא הספקתי להגיד לך שאני באמת אוהבת אותך.

הלכת בטרם עת, יש עוד עולם שלם שלא הספקת להשאיר את חותמך עליו, אבל הלכת כמו גיבור ולעולם אספר לכולם, כי היה לי חבר יקר אשר נהרג בעודו מציל חיים של חיילים אחרים – לירן אדיר. כבוד גדול הוא לי שיצא לי לחלוק אתך את חייך.

במלחמה הקודמת והארורה בעזה, לירן ראה גורה קטנה מסתובבת בין כל הטנקים. הוא לקח אותה ונתן לה את השם "אזה". מאחר שאזה הייתה כלבה שובבה, קרה לה מקרה מצער והיא שברה את האגן שלה ולא יכלה ללכת. לירן היה צריך לחזור למילואים וכמובן שלא רצה להשאיר את אהובתו הקטנה מאחור. אז אסי חברו הטוב ואנחנו חילקנו בינינו את הימים ושמרנו על התינוקת שלו.

אני זוכרת שהחזקתי אותה בידיים, ממש כמו שלירן מחזיק אותה בתמונה, כדי לרדת איתה לגינה. לא האמנתי שהיא תיתן לי לקחת אותה בידיים (עם הכלבה שלנו זה מעולם לא התאפשר).

הרגשתי את החום והאהבה שהיא העניקה לי וחשבתי לעצמי איזה מלאך לירן שהציל לא רק אותנו במלחמה הזו, אלא גם את הנפש של הכלבה המסכנה הזו. יהי זכרו ברוך.

לירן, חבר יקר, אח יקר. לא תיארתי שאת ההספד הראשון בחיי אכתוב עליך. אנסה לסכם בכמה שורות את חיינו המשותפים, למרות שקצרה מאוד היריעה מלהכיל את כל מה שחווינו יחדיו.

דרכינו הצטלבו לפני 26 שנים, בגיל חמש, ב"גן אהובה" שברחוב השבעה. היינו כמו שני חתולים שמציקים אחד לשני כדי לקבל תשומת לב. המשכנו יחד לבית הספר היסודי, ומעבר לשעות הלימודים נפגשנו כמעט בכל יום אחר הצהריים.

שיחקנו כדורגל וכדורסל, פיצחנו גרעינים בספסלים של המטרו-מרקט, נפגשנו עם רונית ודנה, ניהלנו קרבות אגרוף על החומה שמפרידה בין שני הבניינים שלנו, הרבצנו לאחי הקטן, גלשנו על הבוגי בחוף סירונית, שרפנו שעות במשחקי וידיאו, רכבנו על אופניים למקומות רחוקים ופשוט נהנינו מהחיים, בדיוק כמו שילדים צריכים ליהנות.

בתיכון אמנם למדנו במקומות שונים, אך בכל זאת שמרנו על קשר. שיפצת את החדר של אורטל ועשית ממנו קולנוע ביתי. פעם בשבוע היינו רואים אצלך סרט, ואם הוא היה טוב במיוחד היית נותן לי כמה כאפות בצוואר מרוב התלהבות. "מדד הכאפות" קראת לזה.

השתחררת מהצבא והתחלת לחפש את מקומך בעולם: מנהל מכירות ב"ידיעות אחרונות", מנהל תפעול של חברת אבטחה בניגריה, יהלומן בארצות הברית, תואר שני במשפטים, ועוד הרבה תכניות גלובליות. רק לפני חודש התחתנת עם סלעית המדהימה וחשבתי שהנה סופסוף אתה מתיישב, אך אז עלו כל מיני דיבורים על לימודים בצ'כיה. לא תכננת חתונה גרנדיוזית. משהו בקטנה. משפחה מצומצמת. תמיד היית אדם צנוע.

על מסיבת רווקים לא רצית בכלל לשמוע, אז אחרי החתונה התעקשתי להוציא אותך להרמת כוסית עם החבר'ה ובסופו של דבר הסכמת. יצאנו, שתינו, צחקנו. ואז פתאום קיבלת הודעת טקסט שהוציאה לנו את הרוח מהמפרשים. בדרך לאוטו ניסיתי לשכנע אותך לא להתגייס למלחמה הארורה הזאת, שרק התחתנת והתחלת את החיים הבוגרים שלך, אבל אמרת לי שאתה מחויב לצוות שלך ושהכול יהיה בסדר.

מלחמות רבות עברת. חלקן מול אויב המאיים להשמידנו וחלקן נבעו מסיטואציות שונות בחייך. תמיד יצאת מנצח והפכת עם השנים מילד קטן ומציק לגבר שבגברים. קשה לי לקלוט ולהאמין שכעת הפסדת במלחמה ותם זמנך בעולם הזה.
בכל פעם שנפגשנו הייתי מחכה לך למטה וכעת התהפך העניין ואתה ממתין לי למעלה.

היה שלום חבר יקר. שמור עלינו מגבוה ושלח לנו מהאור שלך בשעות חשוכות.

כבר בטירונות לירן התבלט מעל כולם - בגובה, בביטחון העצמי, בכריזמה, בהומור. ידע לצחוק עם כולם ועל כולם. היה תמיד במרכז העניינים - רואים את זה כשמסתכלים בתמונות הצוותיות. היה חייל מצטיין ומפקד מצטיין, אבל עשה את זה כבדרך אגב, בלי להתאמץ ובלי לנסות להרשים.

לנו זה היה נראה כאילו הוא מנתב את האנרגיה שלו בעיקר להווי החברתי של הצוות. לבדיחות הפרטיות, לחיקויים, לכינויים, לסיפורים שסופרו שוב ושוב לתוך הלילה תוך התפרצויות צחוק. את כל אלו יש לנו בזכות לירן. לא רק בזמן השירות אלא עד היום, למרות שעברו 13 שנה, כי הוא התעקש שהקשר והמסורת יישמרו. מעבר לזה הוא פשוט היה אדם מעורר השראה. קודם כל הוא היה הרפתקן אמיתי - ניסה את כישוריו כאיש צבא, מנהל בניגריה, סוחר יהלומים במנהטן, מושבניק על גבול מצרים. וממש עכשיו היה בכלל בדרך ללימודי רפואה, והתחתן עם בחורה מקסימה.

אם החיים נמדדים לא בשנים אלא בחוויות, הישגים ומשמעות, אז הוא כנראה הספיק לחיות הרבה יותר מרוב האנשים. חוץ מזה היה ציוני ופטריוט; אהב את המדינה ואת צה"ל, ופרסם את הדעות שלו בפייסבוק, כמו רבים אחרים. אבל בניגוד להרבה אחרים הוא גם עשה ולא רק דיבר: התנדב להיכנס לעזה כקצין מילואים ביחידה סדירה. החלטה אמיצה שחרצה את גורלו. לירן ידע לחיות "בקול רם", להפגין נוכחות, להיות חבר טוב, להצחיק ולשעשע, לאהוב, וכשצריך - להתעמת, לצעוק ולהילחם. חי כגיבור ולצערנו נהרג כגיבור. אני שמח שזכיתי להכיר את לירן וללמוד ממנו כל כך הרבה. לירן השאיר את חותמו, כנראה על כל מי שסביבו, בלי ספק עלינו חבריו לצוות.

סרן (במיל') לירן אדיר, לוחם בחיל השריון, בן 31 ממושב עזוז שבמועצה האזורית רמת נגב. נהרג ב-31 ביולי מפגיעת פצצת מרגמה סמוך ליישוב במועצה האזורית אשכול


משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד