החבר נמרוד כותב על מתן גוטליב
אני ומתן נפגשנו בפעם הראשונה בגיל ארבע. היינו חברים במהלך השנתיים שלפני היסודי וקצת ביסודי. בגיל 10 הוא עבר לבית ספר יסודי אחר בעיר, ולאחר מכן נפגשנו שוב בחטיבת הביניים, ומשם הקשר שלנו צמח להיות חברות מדרגה ראשונה, כמו אחים.
מתן היה ילד רגיש ופתוח, תמיד אמר את מה שיש לו להגיד. בכל מקום שדרך בו, השאיר חותם גדול מאוד וכבש את ליבם של כמה אנשים, אם זה בקבוצת הכדורגל ששיחק בה כשהיה קטן, עד להיותו החניך האהוב על ידי מדריכיו בצופים , שהפך למדריך מוערץ ואהוב על ידי חניכיו. למתן היה האומץ ללכת להדריך מטעם השבט שלו בשבט אחר, שבט חדש ומתפתח שזקוק לכוח אדם. גם שם תרם הרבה מהאישיות הגדולה שלו והנרתמות למען האחר, וכבש עוד לבבות של הרבה חניכים וחברים לעשיה. מתן דאג להפיץ את האהבה הזאת גם מעבר לים, במשלחת "דילר", תכנית מנהיגות יהודית בינלאומית להעצמת בני נוער. כזה הוא היה, תמיד חיפש איפה להיות ואיפה יוכל לתרום למען משהו עם האופי הכובש והישיר שלו.
לפני הצבא הקפדנו ליהנות כמה שיותר, לטייל ולראות, בארץ ובחו"ל, כמה שיותר. מבחינתו, קפה על פינג'אן בזריחה או באיזה מקום יפה עם החברים שלו היה שיא ההנאה.
לפני הצבא, מתן לקח מאוד ברצינות את כל עניין הגיוס. הוא רצה להגיע ליחידה מובחרת, למקום בו יוכל לתרום כמה שיותר, ולעשות שירות משמעותי כמה שיותר. הוא התאמן בלי סוף, ולבסוף עבר את גיבוש הצנחנים. משם התגייס לחטיבה ויצא לגיבוש היחידות החטיבתיות, עבר אותו בהצטיינות והגיע לטוב ביותר, ליחידת מגלן, למה שהוא רצה ועבד קשה בשבילו. באותו יום, אחרי "מסדר הדמעות", המסדר בו מחלקים את מי שעובר את הגיבוש ליחידות השונות, מתן היה מאושר, שלח לנו הודעה מאוד נרגשת, ושם ידענו שמתן הגשים את החלום שלו.
השירות הצבאי של מתן היה מלא חוויות מטורפות. הוא היה מאוד מבסוט על הצוות שלו, מהר מאוד רכש חברים טובים והיה מבסוט על האימונים, על העשייה, ועל השירות המטורף שלו. תמיד שמרנו על קשר טוב, כל החברים. גם כשזה קשה וכמעט כולם משרתים כלוחמים רחוק מהבית, שמרנו על קשר טוב ובריא והקפדנו לטייל ולהעביר זמן ביחד בסופ"שים המשותפים שלנו בבית.
לפני הכניסה הקרקעית, מתן היה מאוד חדור מוטיבציה. הוא שאל הרבה אנשים שעברו מבצעים כאלה שאלות, בשביל להבין את התמונה הכוללת, בשביל להיות דרוך ומוכן. היינו בקשר יום-יומי, ואז הוא נכנס. כשבוע וחצי לא שמענו ממנו, היינו מלאי דאגה ורק ניסנו להבין מה קורה בדרכים לא דרכים.
כשהצוות יצא לרגיעה בחוץ, בשטחי הכינוס, מתן התקשר. דיברנו המון, במשך יומיים, הוא הקפיד להגיד לי כמה טוב להם עכשיו, שיש קפה טוב, שיש אווירה טובה, שכולם בסדר ושמצב הרוח מצוין, סיפר לי סיפורי גבורה, אבל הקפיד להגיד שזה על קצה המזלג, והוא רק מחכה לחזור הביתה ולספר לנו ולהיות אתנו. לרגע לא שמעתי בקולו חששות או פחד. מתן ושאר הצוות שלו, "צוות עפרון", הם חבורה של אריות חדורי מטרה וגיבורי הארץ. רק את זה הוא נתן לי לשמוע, שאין בו פחד ואין בו היסוס, הוא דרוך ומחכה להשלים את המשימה ולחזור הביתה. ואם יש דרך לסיים חיים בגיל הזה, חיים מלאי אנרגיה, אהבה ונתינה כמו של מתן, זה ככה, כגיבור הארץ, עם חרב שלופה, חדור מטרה ואהבת המולדת , שייזכר תמיד עם עוד הרבה גיבורים, שבזכותם אנחנו פה, חיים את החיים האלה, הלא פשוטים, אבל בזכותם.
רציתי לסיים עם כמה מילים מתוך מכתב שכתב לחברים במבצע:
"מי מכיר אותי טוב כמוכם? מי אוהב אתכם יותר ממני? מתגעגע לישיבות שלנו, לשולחן העגול שכל החברים יושבים ומדברים על הכול. תמשיכו לתמוך בחבר'ה ובמשפחה, ותמסרו את אהבתי לכל החבר'ה. אוהב עד סוף העולם ומתגעגע, מתן".
סמל-ראשון מתן גוטליב, לוחם ביחידת מגלן, בן 21 מראשון לציון. נהרג ב-30 ביולי במהלך פעילות לאיתור מנהרות בעיר חאן יונס
משפחות חללי צוק איתן כותבות.פרויקט מיוחד