פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      ניצחון ההיגיון ואחריותה של לונדון

      תוצאה הפוכה במשאל העם שנערך בשבוע שעבר באי הבריטי - היתה מפתיעה. אחרי הכל - צפוי היה שרוב תושביה של סקוטלנד לא ייתנו יד לרוח הלאומנית שקראה להיפרד מאנגליה לאחר 307 שנה (בעקבות הצלת סקוטלנד מהסתבכות בהרפתקה אימפריאליסטית יקרה ומיותרת בפנמה). ואכן, בסופו של דבר הרוב אמר את דברו - לא להיפרדות.

      סקוטלנד אינה יכולה לטעון כי האנגלים מונעים מתושביה ללבוש את חצאיותיהם, לשתות את הבירה שהם אוהבים, ולדבר באנגלית שרק הם מבינים, או שהשלטונות האנגליים כופים על הסקוטים ללמד היסטוריה שאינה מקובלת עליהם בבתי הספר.

      השבועות האחרונים, שבהם התראיינו צעירים סקוטים בזכות ההתנתקות מלונדון, בשעה שראש הממשלה המקומי התהלך כחתן ביום חופתו, הטיף להפרדה והתקבל במחיאות כפיים, נראו כאילו הם לקוחים מהצגה שכבר ירדה זה כבר מן הבמה בשל היעדר קהל. ואף על פי כן.

      ניצחון ההיגיון

      הרבה אנשים נשמו לרווחה ביום שישי בבוקר, עם היוודע תוצאות משאל העם. אחרי הכל, אפקט הדומינו הוכח כאמיתי, וסביר להניח כי אילו הפורשים היו מנצחים, היו גורמים לאומניים מקומיים מבקשים להיפרד גם כן ממדינות האם ולנסות את דרכם הריבונית. העובדה שהממלכה נשארה מאוחדת בולמת בשלב זה את תנופתם של מי שאינם מסתפקים בטיפוח ייחודם ודורשים להפוך את הייחוד הזה למסגרת מדינית, על כל המשתמע מכך הן לגבי הנפרדים והן לגבי מי שנפרדים מהם.

      במבט ממרחק של כמה אלפי קילומטרים, היה זה ניצחון ההיגיון, אבל איש לא יוכל להתעלם מן השיעור הנכבד של המצביעים בעד התנתקות. נכון, משאלי הרחוב היו מטעים: המתלהמים הם מי שרצו לשנות והצעירים שנמאס להם, ומי שחשב אחרת לא צבע את פניו בצבעי הדגל ולא הרחיק מן המדרכה את החולקים עליו.

      הרחוב, כמו בהרבה מקרים דומים, דיבר לאומנות, ודחה את מי שהבינו את השטות שבמהלך הזה הן מבחינה כלכלית והן מבחינה מדינית. הכתבים שהציפו את גלזגו (שאכן הצביעה, בסופו של יום, בעד ההתנתקות) הטעו את צופיהם, אך הטעות לא היתה גדולה מאוד: חיים היום בסקוטלנד אנשים רבים מאוד האבלים על התוצאה, ואשר לא ויתרו על החלום המוזר שלהם.

      לונדון תצטרך להביא זאת בחשבון. מתקפת החיבוקים של הרגע האחרון, ביקוריהם של שלושת מנהיגי המפלגות וההבטחות להביא בחשבון את תחושת הקיפוח של הסקוטים - כל אלה לא יספיקו אם לא יבואו לידי ביטוי מוחשי. וההיסטוריה מספרת לנו כי רגעים כאלה - כמו אלו שהתרחשו בשבוע שעבר, ערב הבחירות - אינם חוזרים על עצמם. שלושת מנהיגי המפלגות לא ייסעו פעם נוספת לסקוטלנד, ואם האורות יישארו דלוקים עד מאוחר בדאונינג 10, זה יהיה כנראה בגלל ה"מדינה האיסלאמית", ולא בגלל סקוטלנד שתרד מן הכותרות.

      אם תתנער לונדון מהבטחותיה להגביר את האוטונומיה בסקוטלנד, בעוד שנים אחדות היא תעמוד שוב בפני אותה תופעה ממש, חסרת היגיון ככל שתהיה, והתסכול הסקוטי עלול יהיה להטות את הכף לכיוון ההפוך.