מאחה את השברים

לפני שנה ריקי בליך מצאה עצמה יושבת מבולבלת וחנוקה מול אפליקציית הפתקים שבטלפון שלה. "רשימת ההצלה של ריקי", כתבה בראש הפתק הצהוב הדיגיטלי שהיבהב מולה. אחר כך מילאה אותו במהירות בסעיפים על גבי סעיפים, במסגרת תוכנית השיקום העצמית. "להפסיק לסבול". "להפסיק לשנוא את עצמי". "לא להתייסר". "ליהנות מהאימהו?ת". "להתאהב מחדש במשחק".

פתאום, בגיל 33, עשר שנים אחרי הפריצה המטאורית עם התפקיד הראשי בטלנובלה הדרמטית?קומית "אסתי המכוערת", חמש עונות קומיות ב"קצרים" ורצף של הצגות תיאטרון, בליך הרגישה שהכל מסביבה קורס. זה התחיל עם הסדק בחיי הנישואים, שהוביל אותה למדורי הרכילות ולגירושים מבעלה, המשיך בתחושת מיאוס מהמקצוע, והסתיים בהרגשה שהילדה שאהבה לשחק בילדותה והתגלגלה כבר בגיל 15 לסרט "עץ הדומים תפוס" לצד גילה אלמגור, לא בטוחה שהיא בכלל נמצאת במקום המקצועי שבו ביקשה להיות.

"איכשהו הכל קרס בתהליך הפרידה מבעלי", היא מגלגלת סיגריית טבק, אחת מני רבות שתעשן לאורך השיחה. "יש גירושים שבהם בני הזוג מתחלקים ברכוש שצברו, אבל במקרה שלנו, התחלקנו בחובות שהיו לנו אחרי שש שנות זוגיות. נשארתי מבולבלת ומדוכאת. החלום של משפחה עם בעל חתיך, ילדה מתוקה ובית עם חצר קטנה בתל אביב פשוט התרסק".

"נוסף על כל זה, הייתי בתקופה נטולת פרויקטים מקצועיים חדשים ומאתגרים, כך שלמעשה נשארתי בלי כלום. הייתי במין אפלה של 'מה אעשה עכשיו? איך אביא כסף?'".

"הייתי בת 30 פלוס, וזה גיל שהמון שחקניות סובלות בו. א?ת כבר לא הילדה הצעירה והפופולרית או 'התגלית', ומרגע שאת הופכת לאמא, אוטומטית לא מציעים לך תפקידים של 'צעירה'. נדיר שכותבים תפקידים לנשים בנות 30 פלוס. מצד שני, את עדיין לא בת 40 או 50 כדי לגלם תפקיד של אמא בשלה".

"מצאתי את עצמי יושבת באודישנים לסרטי תדמית ופרסומות עם חלק מהשחקניות הצעירות הכי מרשימות בישראל, כשכולנו מרגישות אבודות. זה די מצחיק ומוזר, כי דווקא מאז שהפכתי לאמא של נעמי, שהיא בת ארבע וחצי, אני מרגישה הרבה יותר נשית, עם עור פנים שהשתפר, שיער מלא ברק ומודעות חיצונית שמעולם לא היתה לי קודם".

"פתאום הרגשתי שאני בכלל במקום הלא נכון. שהכל קרה לי במקרה. שאיכשהו, בגלל שהייתי ילדה קטנה שאהבה לשחק, נקלעתי לדרך שאני צועדת בה, ואני לא בטוחה שאני רוצה להיות בה. התחלתי לבאס מ?להקות ובמאים בתעשייה".

איך זה בא לידי ביטוי?

"בזה שפשוט הרסתי לעצמי אודישנים. לא התכוננתי לאודישנים, לא למדתי טקסט כמו שצריך, ובאופן כללי שידרתי חוסר חשק או מרמור. זאת לפחות היתה התחושה שלי, למרות שלא כולם הרגישו ככה. פעם הפסיכולוגית שלי אמרה לי, 'עבדת מאוד קשה להרוס לעצמך במהירות את מה שבנית במשך הרבה מאוד שנים'".

וגם החלטת לעזוב את הסוכנת שלך, זוהר יעקובסון, אחרי כמעט 15 שנים.

"כן, במסגרת תוכנית ההצלה לעצמי החלטתי שאני מפסיקה לעשות את כל מה שעשיתי עד עכשיו, אישית ומקצועית, ובונה הכל מחדש. אז הרגשתי שאני צריכה לעזוב אותה. כשחווים משבר ובלבול מאשימים את כל העולם באסונות שלך. אחרי שנה חזרתי אליה, כי הבנתי שהיא הסוכנת הנכונה עבורי. היא אמרה לי: 'ידעתי שתחזרי אחרי שנה. ראיתי שאת חייבת ללכת כי היית באפלה, והיית צריכה לעשות סיבוב על מנת לחזור'.
"בשלב מסוים הבנתי שאני חייבת לאסוף את עצמי ולהתחיל לייצר כסף, כי יש לי ילדה, ואם אני רוצה עבורה איכות חיים, אני חייבת לטפל בעצמי ובשבר הנפשי שלי".

המשבר התחיל אצלה בעונה האחרונה של "קצרים". "תיעבתי את המקצוע, את כל מי שהיה סביבי, לא הצלחתי לקום למונית בבוקר, לא נהניתי מהמערכונים, ובדיעבד אני כמובן מאוד מצטערת, כי היה יכול להיות כיף גדול עם הצוות המדהים של יובל סגל, קרן מור, מוני מושונוב ושמוליק לוי.

"גם ב'אסתי המכוערת' היה לי קשה עם החשיפה הפתאומית הגדולה. פתאום התקשרו אלי מכל מיני עיתונים ושאלו אותי 'מה ההמלצה שלך לספרים?', 'תני טיפ לימי החופש הגדול', וכל מיני דברים, שלא הבנתי למה בכלל פונים אלי. הפרסום טילטל אותי לחלוטין, והרגשתי שלא בניתי כלי שיכיל את כל מה שקרה לי מבחינה מקצועית. אנשים חולמים להיות מפורסמים, אבל לא מבינים את ההשלכות של זה".

"התבלבלתי מהכל והתחלתי לשאול את עצמי אם יכול להיות שהילדה התל?אביבית, שהתחילה לשחק בגיל שבע בבית הספר לאמנויות רק בגלל שהיא לא היתה מספיק מקובלת, עם זוג הורים מוזרים עם מבטא רוסי, אמא שלומדת קבלה ובלי ליווייס בארון, התגלגלה לכל זה במקרה. בוא נגיד שאני הרבה יותר מעריכה שחקנים שקיבלו החלטה מושכלת ללמוד משחק בגיל 20 ומשהו, ולא כאלה שהתגלגלו לזה מכוח האינרציה".

"הבת שלי לומדת בגן אנתרופוסופי, ומאחורי שיטת החינוך הזו יש תיאוריות שלמות על נפש האדם. אחד הדברים המעניינים שכתב רודולף שטיינר, שהיה מפתח השיטה, הוא תיאוריה על גיל 33, בדיוק הגיל שבו הרגשתי את המחנק הזה בגרון. הוא טען שזה גיל מאוד משמעותי, כי ישו נצלב בגיל הזה, ועל פי האמונה הנוצרית חזר מחדש, ובעצם כל אחד מאיתנו כאילו מת בגיל הזה ונולד מחדש".

"אז כמאמר הקלישאות, שגיליתי שכל אחת מהן נכונה, בזו אחר זו, נולדתי מחדש בתוך האפלה, וגיליתי דברים מדהימים על כוחות הנפש שלי. החלטתי שאני חייבת לגייס כוחות של שמחה ואופטימיות מול הבת שלי, ולהיפתח לכל הצעות העבודה שמגיעות אלי. לכל. בלי לסנן ולברור. כל חלטורה, כל הנחיה וכל פרויקט, גם אם הוא לא קשור למשחק".

"ואתה יודע מה קרה? פתאום התגלגלה לפתחי הצעה לנהל פרויקט מרגש של מפעל הפיס, שמעודד הקראת שירה. הציעו לי להיות אחראית על הפרויקט ולשלוח שחקנים לכל מיני אירועים כמו פסטיבל הקולנוע בירושלים, כנס במכון ויצמן או מופע מחול בסוזן דלל, כדי לקרוא שירים".

"העבודה הזאת אילצה אותי לצלול לעולם של שירה ישראלית שלא הכרתי. חשפתי משוררים, סיפקתי עבודה לשחקנים ושחקניות, וכמובן גם לעצמי. וזה הפך אותי למאושרת.
"החלטתי גם ללכת ללמוד משחק, אחרי 12 שנים שאני משחקת על אוטומט בלי לרענן את עצמי. בארץ, שלא כמו בחו"ל, אין מסגרות לשחקנים עובדים ואין השתלמויות, כמו שיש בכל מיני מסגרות מקצועיות אחרות. שחקנים מוצאים את עצמם חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב. אבל אז גיליתי את שיטת צ'בק, שהביא לארץ שחר רוזן".

"איוונה צ'בק מאמנת שחקנים כמו האלי בארי, בראד פיט, שרליז ת'רון ועוד המון שחקנים בהוליווד. השיטה שלה אומרת שכל דמות שמגלמים, גם אם היא מתה או מתאבדת, לעולם לא נכשלת. וכל דמות, גם זו שלא מצליחה, היא מרתקת, כי היא נלחמת להשיג את מה שהיא רוצה עד הטיפה האחרונה. עובדים הרבה על כאב אישי של השחקן".

"פתאום נזכרתי כמה אני נהנית מעבודתי וכמה אני טובה בה, ובעיקר התחלתי להבין באמת מה אני עושה, ואיך לעבוד על תפקידים. זה החזיר לי את התיאבון לעשייה ומצאתי עצמי מתאהבת מחדש במקצוע. בעצם, יהיה מדויק יותר להגיד שזו היתה הפעם הראשונה שהתאהבתי בו".

מה למדת על עצמך?

"אחת התובנות המרגשות שהיו לי בתהליך הלימודים והעבודה היתה כשנזכרתי במשפט שאמר לי פעם חבר שחקן - ששחקן הוא כמו אינסטלטור. הרבה שנים לא הבנתי את זה, זה נשמע לי מופרך. זה היה כי המשחק היה מעורבב לי, כמו אצל רוב השחקנים, עם הרבה בדיקות חיצוניות של איפה אני על הסקאלה של ההצלחה, מה התפקיד שקיבלתי אומר עלי, איזו חותמת זה שם עלי - איכותית או גרועה או איפשהו באמצע".

"כשהגעתי לשלב שבו לא ממש שינה לי במה אני עובדת, כי הייתי חייבת להכניס כסף לבד ומייד, התחלתי לגלות את החדווה. לא רק מעצם זה שבכלל יש לי עבודה, וזה לא מובן מאליו, אלא כי פתאום גיליתי זווית אחרת לגמרי על המקצוע.
"אנחנו באמת אינסטלטורים, אנשי עמל. אנחנו נדרשים לעשות עבודה טובה תמיד, וזה לא משנה ב?מה. אינסטלטור לא יתקן פחות טוב ברז שהוא לא יפה בעיניו. הוא אולי ירים גבה, אבל את הצינורות הוא יחבר כמו שצריך, וידאג שהמים יזרמו. העבודה שלנו היא או?מנות - מלאכה. אנחנו יוצקים נפש לתוך דמות, וזה תמיד מרתק וזה תענוג".

"אני מוצאת היום חדווה בדברים שפעם לא הייתי שוקלת בכלל, כי הובלתי על ידי האגו שלי. מה שמדהים, כמובן, זה שדברים טובים באים אלי ככל שאני פחות מסתכלת על החומרים דרך הפריזמה של 'מה זה אומר עלי' ו'איפה זה שם אותי'".

"מצד שני, וזה אולי קרה לי דרך זה שלימדתי הרבה שיעורי משחק בכל מיני מסגרות, גיליתי את הגדולה של המקצוע. איזה עוד מקצוע נותן לך הזדמנות להתבונן בעצמך ובחיים שלך בכל שלב, ואף פעם זה לא עוצר או משעמם, כי החיים משתנים כל הזמן. אפשר רק להיעשות טובים יותר בעבודה הזאת".

"אני בעצם באה לעבודה ומסתכלת על חוויות החיים שלי, מפרקת אותן ומשתמשת בהן. אני מדברת איתן, אני מדברת עליהן, ואני מרגישה שבשנים האחרונות התרמיל שלי גדל, יש לי לא מעט חוויות כאלה לבדוק, ואני יכולה להשתמש בכולן. כבר בבית ספר למשחק אמרתי לעצמי שאני מעדיפה להגיע לשיאי כשחקנית בגיל 50, ולא שנתיים אחרי שאני מסיימת בית ספר. אחר כך שכחתי שככה חשבתי, והיום אני נזכרת".

בליך (34) למדה להתאהב מחדש במקצוע, לגלות את האימהו?ת החד?הורית ולהסתגל לחיים כאישה גרושה. "גרושה זו מילה מוזרה", היא מחייכת, "יש לה מין קונוטציה לא נעימה. אצל הפולנים הרי 'גרושה' היא 'פגומה'... אני מנסה להתרגל לסטטוס החדש שלי".

בקיץ שעבר, אחרי פרויקט שהכניס לה סכום כסף נאה, וכשלא היתה שום עבודה אחרת באופק, החליטה שהיא רוצה לבלות זמן איכות עם נעמי הקטנה, וטסה איתה לגואה שבהודו, שם מתגורר בן דודה.

לא היה לך תקציב ליורודיסני?

"אין הבדל גדול בין חופשה של כמה ימים ביורודיסני לחופשה של שבועיים בהודו. השהייה בהודו אמנם זולה יחסית, אבל הטיסה יקרה וארוכה. נסענו לשם ומצאנו את עצמנו מתרחצות באגם, מדברות עם פרות, מסתובבות בג'ונגל עם קופים, ובעיקר קנינו לה מלא שרשראות ובגדים מנצנצים ברופי. זה לגמרי סוג של יורודיסני. השתזפנו, רבנו, השלמנו, צחקנו, התבאסנו".

אני לא יודע אם זה נשמע כמו מסע חלומות או מסע בלהות.

"אתה צודק לגמרי, וגם אני שאלתי את עצמי ברגעים מסוימים 'מה עשית? ומה חשבת לעצמך שהבאת להודו ילדה בת 4?' היה לה מסריח, היא לא הבינה מה זה הלכלוך באמצע העיר, למה יש פרות חופשיות ברחובות, למה מצביעים עליה כי רואים ילדה בלונדינית ובהירה, ולמה אמא מחזיקה אותה כל כך חזק ביד, כי מסביב אנשים נוסעים כמו משוגעים על טוסטוסים".

"לפני הנסיעה פינטזתי כמה כיף יהיה לנו בגיבושון שלנו, ושהיא בטח תיהנה מהפרות ומהים, אבל היא נבהלה מהן ובים היא לא רצתה להיכנס למים. ואתה יודע מה? זה היה השיעור הכי גדול שלי בהורות. פתאום הבנתי שאני חייבת להפסיק להילחם ולשכנע אותה שיהיה לה כיף לעשות דברים שהיא לא רוצה, ופשוט לברר איתה ישירות מה היא באמת רוצה לעשות".

"פתאום התחלתי להיות רגישה אליה, ומאותו רגע, הכל זרם. נתתי לה לבחור מה היא רוצה לאכול ומה היא רוצה לעשות, ובמקום להכריח אותה לישון מוקדם בערב ולהיות תקועה בחדר, נתתי לה להירדם בצהריים ויחד גילינו את הערבים הקסומים בגואה. הבנתי שילד לא צריך יותר מדי דברים, ומספיקים לו דלי, חול וצדפים כדי להיות מאושר".

מעבר להתעוררות המקצועית שבליך חווה בחודשים האחרונים, היא למדה שיש בה כוחות עצומים. "גיליתי את יכולת ההישרדות שלי, את האופטימיות, את הניצחון של האינסטינקט האמהי, אבל מעבר לכל - את כוחות הנפש והמוטיבציה שמצאתי בתוכי להמשיך לחיות, וליצור משהו טוב יותר ואמיתי יותר וחזק יותר מתוך הכאוס.

"אני מלאה גאווה בעצמי על השנים האלה ועל ההתרוממות הפנימית שהצלחתי לייצר, על התנופה שנתתי גם כשהרגשתי שאני בתוך חור שחור. רק כשאתה מגיע לנקודה רגועה יותר, אתה יכול להבין את גודל הכוחות שזה דרש ממך, ולהבין שהיו לך אותם. כעומק התחתית שממנה אדם צריך להרים את עצמו, כך גודל הכוחות שהוא צריך לגייס. וכשמגלים אותם, זו כמעט אופוריה של אהבה עצמית, לא מגעילה כזאת, אלא אהבה מבוססת, של 'אי אפשר לנצח אותי, באו עלי השדים ויכולתי להם'. קצת כמו אחרי לידה".

עכשיו בליך חוזרת לבמה עם תפקיד ראשי במחזה "חיזור גורלי" בתיאטרון הבימה, עיבוד של הלהיט הקולנועי מ?1987, שקיבע את מייקל דאגלס כאחד הגברים הסקסיים של הוליווד ואת גלן קלוז כמרשעת האולטימטיבית. קלוז, כזכור, היתה המאהבת שננטשה אחרי רומן קצר ויצאה למסע נקמה מלא טירוף בבעל ובמשפחתו, עם כמה מהסצנות היותר מותחות בקולנוע.

בעיבוד התיאטרלי, בבימויו של משה קפטן, נכנס אקי אבני לנעלי הגבר הבוגד, אסנת פישמן לתפקיד המאהבת, וריקי בליך לתפקיד האישה הנבגדת, שחייה מתהפכים עליה בשל מעשיו של בעלה.

"בעבודה על ההצגה גיליתי שלתסריטאי של הסרט, ג'יימס דירדן, יש כבר עשרים שנה איזו אובססיה לגבי הסוף של הסרט. מתברר שהוא כתב סוף מאוד לא אופטימי, אבל קבוצות מיקוד שערכו האולפנים בהוליווד לפני יציאת הסרט לקולנוע הראו שצריך סוף אחר, הרי הקהל האמריקני אוהב סוף אופטימי וצודק. אז ברגע האחרון האולפנים החליפו את הסוף, והוא הסתובב שנים מתוסכל. בהצגה הסוף הוא שונה מאשר בסרט, אבל אני לא יכולה לספר, כדי לא להרוס לצופים".

נהנית לעבוד על ההצגה?

"זו היתה אחת התקופות היותר משמחות שהיו לי במקצוע, וזאת לא חנופה זולה. הגעתי לעבודה הזאת ממקום אחר, ופשוט היה תענוג לעבוד בחדר חזרות עם קפטן, אקי ואסנת. היה גם מעניין לעבוד על מחזה שמבוסס על סרט שנעשה בתקופת רייגן השמרן והביא מסר של 'אל תבגוד באשתך כי אתה עשוי להסתבך'. עשינו התאמה לשנות האלפיים, ואני חושבת שיצא משהו שיש בו אמת בסיסית על מערכת יחסים, אהבה ומשפחה".

היית פעם באיזו סיטואציה כזאת?

"עוד לא הרגו בשבילי ארנב, אם זה מה שאתה שואל. לא הייתי בחיזור גורלי, אבל היו לי דייטים הזויים שיכולים להפוך לתסריט".

חזרת כבר לסצנת הדייטים?

"האמת היא שב'תוכנית להצלת עצמי' כתבתי 'לנו?ח מזוגיות'. אחרי שש שנות זוגיות, אני קצת בטראומה מהרעיון של חיים משותפים. למרות שבעלי לשעבר הוא איש מקסים ומומלץ בחום, זה פשוט מיצה את עצמו בשלב מסוים, ומצאנו את עצמנו בשיחות של 'למה לא שטפת כלים?' ו'תאסוף את הגרביים מהרצפה'. כרגע קצת חסרה לי האמונה שאחרי כמה שנים של יחד, זה יכול להיראות אחרת".

"בשנה האחרונה, מאז שהתגרשתי רשמית, גיליתי את החדווה של הלבד. אני מאמינה שיבוא היום שבו אוכל לחיות בזוג ולא להתעסק בחשבונאות. בינתיים אני פשוט נהנית מעצמי, מהילדה ומהעבודה. זה המון, אחרי התקופה האפלה שעברתי.
"האמת היא שיש משהו נחמדה בלהיות רווקה מנוסה. אני מרגישה שאני מתנהגת אחרת ובוחרת עם מי להיות. אנשים שלא עושים לי טוב עוברים הלאה".

את בקשר עם הגרוש שלך?

"גם פה עברתי מסע לא קטן, ולמדתי לחיות איתו בשלום. אנחנו מבלים לפחות פעם בשבוע יחד עם הילדה, חוגגים ימי הולדת שלה יחד, ואפילו חגים. אפשר לומר שהגענו לאידיליה של גירושים. שואלים אותי לפעמים שאלות בנוסח 'אתם גרושים בטוב?' וזה מצחיק אותי. אי אפשר לשקר, ובוודאי שיש משקעים, אבל למדנו לשים את האגואים בצד לטובת הילדה".

איך התמודדת עם העובדה שהגירושים שלך הפכו לאייטם רכילות לוהט?

"זה לא היה קל", היא נאנחת, "זה היה משוגע מאוד. אחרי הכל, אני לא נינט, ואני לא רגילה שכל שלב בחיים שלי מתועד בתקשורת. החיים הפרטיים שלי לא באמת מעניינים, ובשלב מסוים היה לי כעס מאוד גדול כלפי הצלמים שכיוונו מצלמות אל תוך הבית שלי. זה חצה את כל הגבולות האפשריים. התקשר אלי עיתונאי להציע לי 'ראיון עומק', כשהיה ברור מאוד לאיזו מלכודת מנסים להכניס אותי: לדבר על החיים שלי, בזמן שאני לא בשלה ומוכנה לזה. הדבר האחרון שמישהי שנמצאת בתהליך של איחוי השברים צריכה זה נוכחות של מצלמות וטוקבקים".

אני מניח שחלק מהעניין היה בגלל שיצאת עם רמי הויברגר, שהופיע איתך בהצגה "מונוגמיה". זה מסוג המטעמים שמדורי הרכילות אוהבים.

"באמת היתה תקופה קצרה שרמי ואני יצאנו. באותה תקופה הופענו בהצגה שעסקה בשחקנית ובעיתונאי שעוזבים את בני זוגם אחד למען השני, ולא מצליח להם. ביום שפורסמה הידיעה על הקשר בינינו היתה לנו הצגה בערב, והקהל פשוט שאג מצחוק מכל מיני משפטים, שכאילו התכתבו עם המציאות שלנו. תראה מה זה כוח של תיאטרון... פתאום החיים, המציאות והאמנות התערבבו והתחברו, באופן כל כך מוזר".

"למדתי הרבה בשנתיים האחרונות, ובין השאר, למדתי גם לשתוק. כבת מזל מאזניים, שידוע כמזל של אנשים רודפי צדק, אני מאוד מתקשה לשתוק, והאמירות שלי לא פעם סיבכו אותי. בעלי לשעבר, למשל, לימד אותי שצדק זה דבר יחסי, ומה שנראה לי לא צודק הוא מאוד צודק עבור אחרים. אז מיתנתי את עצמי והתעדנתי, ואת האנרגיות אני מנתבת לפעילות בוועד שחקני הבימה. הג'וב הזה מחייב אותי ללמוד להיות פוליטיקאית כשצריך, לנשום עמוק ולפתור משברים. נראה לי שאני הרבה יותר שקולה במילים שלי היום".