ההחמצה שלי

יעל דיין לא כתבה ספר שמח. היא כתבה ספר שבו נוכחים הרפיון וההתמעטות, השוליות, החולשה, המגבלות. אמנם, מבין החרכים בוהקים אורות של אהבה, זיכרונות יפים, וגם נשמה יתרה, חמלה ורוך, שלא הורגלנו בהם מהופעותיה הציבוריות. אבל האווירה הכללית ששורה על הספר היא של דמדומים. קיימת בו ודאות מוחלטת בקרבתו של המוות, בידיעה שכל פרקי החיים חתומים, כרוכים ומונחים על המדף, למעט פרק אחד, פרק הסיום.

"זה לא ספר שמח, וגם החיים הם לא גן של שושנים", אומרת דיין (75), אך ממהרת להרגיע. "אנשים צעירים כמוך לא צריכים להסיק שנכונו לכולנו חיים עצובים או מייאשים, ממש לא. אלו תובנות של סיכום החיים".

והסיכום בהכרח לא שמח?

"אדם חי מחזורי חיים, ובכל אחד מהם יש שמחה ועצב ושובע ורעב. כל תקופה והאיזון שלה. החלק האחרון של החיים חוסה תחת עצבות כזאת. בשלבי הביניים יש הרבה שמחה. אני רואה את חיי הילדים שלי - מלאים מעורבות, אתגרים אינטלקטואליים וכיף לא נורמלי במשפחתיות שלהם. הדברים הנהדרים נכונים לזמנם.

"אבל אז מגיע גיל מסוים, שבו החיים מתהפכים לך, וקשה מאוד לקבל את המהפכים האלה. מוות של אנשים קרובים, קשיים בריאותיים, העובדה שבכל היבט את הופכת להיות פחות ופחות מרכזית, במיוחד בחיים של הילדים שלך. כל חייך את בונה אותם לקראת עצמאות ואי תלות, אבל כשהם ניתקים ממך, זה פוצע אותך. במיוחד אם הפרידה מלווה באלמנו?ת.
"ככה זה, העץ אוהב את הפרי, והפרי, מטבעו, נפרד מהעץ ויוצא לדרכו. עבור הילדים זה פשוט, ולהורים נשאר להסתגל. ואני לא אומרת את זה בתוכחה, אני נמצאת בשלב של קבלת הדין. אני מבינה שאני כבר לא דומיננטית, בשום מעגל, אפילו לא בקרב הסביבה הקרובה שלי. אנשים שבאופיים הם בולטים ומנהיגים צריכים ללמוד להתמודד עם האכזבה הצורבת מההסטה שלהם אל השוליים. וזה לא קל".

הספר שכתבה יעל דיין (בהוצאת מודן) נע מהפרטי לציבורי, מסיפורי חיים ושחזורי אירועים להרהורים ואינטרוספקציה. דיין קראה לספר "מנגד", כשם שירה של רחל על משה הניצב בפיסגת הר נבו, הארץ כולה פרוסה לפניו, והוא מתבונן בה ויודע שכף רגלו לא תדרך בה. "ר?א?ה מנגד. שמה - אין בא", כתבה רחל, שיר שעוסק במעמד הזועק את היעדר המימוש. את ההחמצה.

"אומרים על אנשים 'הוא מת ש??בע?ימים'. אני לא חושבת שבני אדם מתים שבעים. אף אחד לא רוצה להודות שהוא שבע, תמיד נשאר הבלתי מושג. זה המצב האנושי, שהוא קשה מאוד. כי מראש, לעולם לא תגיע עד המקסימום שאתה רוצה".

איפה את מרגישה החמצה?

"לא הגעתי לאן שקיוויתי להגיע. אני לא יכולה להגיד שמיציתי את יכולותיי, והרקורד שלי היה יכול להיות עשיר יותר. בכל תקופה היו דברים שרציתי להגיע אליהם ולא הגעתי.
"זה לא שאני מסתכלת על מכלול חיי ומתייחסת אליו כאל כישלון. כמובן שלא. בשנותיי כחברת כנסת אני יודעת שהטבעתי חותם, שעשיתי דברים שרשומים על שמי, ואותם לא ייקחו ממני. זאת הרגשה טובה, כי לא כל חבר כנסת יכול לומר דבר כזה. אבל כשלא מוניתי לממשלה על ידי אהוד ברק (בכנסת ה?15; נ"ל) כאב לי. היתה לי הרגשה שאני יכולה לעשות יותר, עם תפקיד ביצועי במשרד ממשלתי שאפשר להפוך בו ולהגשים דברים.

"גם ברמה המוניציפלית פעלתי עשר שנים בעיריית תל אביב?יפו, כסגנית ראש העיר, כיו"ר מועצת העיר ובעוד שורה ארוכה של תפקידים, ולצערי זה נגמר לפני הבחירות המקומיות האחרונות".

בספר כותבת דיין:

"תפקידי הסתיים, לא מרצון, בהסבר לא מספק ובוודאי לא צפוי, ובשיחה סתמית רצופה מחמאות... הייתי פגועה. העיניים מתלחלחות ואינן דומעות".

ולמרות הפגיעה, בספר את לא סוגרת חשבון עם רון חולדאי, שהדיח אותך מהרשימה שלו. את אפילו לא נוקבת בשמו.

"בכל הספר הקפדתי לא לנקוב בשמות ולא להיכנס לקטנוניות של חשבונות עם אנשים, חיים כמתים. אני חושבת שזה אלגנטי יותר, מבחינת ההרגשה הטובה שלי עם עצמי.
אני מסתכלת על מה שקורה היום בעיריית תל אביב, ואין לי ספק שלא ממלאים את תפקידי באופן הפעיל שבו אני מילאתי אותו. לא כי הנעליים הן גדולות, אלא כי פעלתי גם בתחומים לא פופולריים כמו רווחה ופליטים, שצריך ותק וניסיון כדי לצלול לתוכם. אלה לא נושאים שמשיגים לך קולות בבחירות, להפך. זה חבל לי, קודם כל מבחינת התחומים עצמם".

מה אמרת לחולדאי כשהוא בישר לך שאת לא ממשיכה איתו?

"אמרתי שאני מרגישה כאילו עשיתי משהו לא טוב, ואם זה כך, אז שבבקשה יגיד לי. אבל אני באמת לא מרגישה שבאיזושהי צורה היה צריך להחליף אותי. עשר השנים שלי בעירייה היו טובות מאוד, מבחינת היכולות שלי והעצמאות שקיבלתי והנאמנות שהפגנתי. אני חשה החמצה מהאופן שבו הכל הסתיים, וזה יוצר מרירות מסוימת. אני לא מתביישת להיות מרירה, מאוכזבת או אפילו מיואשת".

"ואולי אני בכלל טועה בזה שהייתי יכולה לעשות יותר, אולי אני מפריזה ביכולותיי. כך או אחרת, עכשיו אני כבר לא מחכה לתפקיד ביצועי. גמרנו. כתבתי ספר והחזרתי לעצמי את הביטחון האישי שנפגע. ספר מחזיר את הביטחון, כי בכתיבה כזאת יש יותר מדי סיכונים שאי אפשר לקחת בלי להשיב לעצמך את הביטחון העצמי".

דיין הספיקה לעשות לא מעט במישור הציבורי. על שמה רשומים חוקים חשובים, ובראשם החוק למניעת הטרדה מינית, שלחקיקתו ב?1998 קדם תהליך של חמש שנים. חוקים נוספים עוסקים במניעת אלימות במשפחה, בהפניית תקציבים למקלטים לנשים מוכות, באיסור על הטרדה מאיימת ובשוויון בין המינים, חוק שחלקו העיקרי נוגע לייצוג שוויוני. היא היתה שותפה לתיקוני חקיקה בנושאי זכויות הקהילה ההומו?לסבית.
בכל התחומים הללו פעלה גם בעיריית תל אביב?יפו. בין היתר הביאה לכך שבדירקטוריונים העירוניים יהיה ייצוג של ארבעים אחוזים לפחות לכל אחד מהמינים, "כדי להבטיח שלא תהיה אפליה לשום כיוון".

איפה טעית בעשייה הציבורית שלך?

"אני בוודאי לא יכולה להגיד שצדקתי כל הזמן, היו כישלונות והיו חישובים לא נכונים ומן הסתם, היתה גם התנהגות לא נכונה שלי. אולי בכנסת הייתי צריכה לעבוד יותר בצוות. אולי היה לי חוסר סבלנות מסוים".

"בשעתו חשבתי שאני מצטערת שלא גישרתי מספיק עם החרדים, אבל היום אני לא יכולה להגיד שהייתי מסוגלת לעשות את זה. יש משהו שלא עובד בניסיון הידברות כזה. אני מרגישה שאין להם את המוטיבציה ליצור את הגישור ואת השיח הזה, ובכלל, שהחילונים והחרדים לא מקבלים אותה מערכת של חוק וסדר. אני לא אהבתי אותם, והם עוד יותר לא אהבו אותי. אי אפשר לקיים משהו כשיד אחת מושטת בהיסוס, והיד השנייה בכלל לא מושטת. בכל אופן, אלה בחירות שאי אפשר לשנות, ולכן את תמיד נשארת 'מנגד'".

"נכנסתי לחיים הפוליטיים בגיל מבוגר מדי, 52. לא רציתי לעשות את זה כל עוד אבא שלי היה בחיים, לא הרגשתי שזה נכון. הפעילות שלי התמקדה בסיוע לו, בכתיבת מאמרים ובהשתתפות בהפגנות. ברור שאם הייתי מתחילה עשר שנים קודם, הייתי מן הסתם מגיעה לממשלה".

"להתחלות המאוחרות שלי היה מחיר. כפי שנישאתי לאדם שמבוגר ממני כמעט בעשרים שנה: השנים הנהדרות היו כה נהדרות, אבל הן הגבילו מראש את הביחד שלנו. לעיתים נדירות אישה בת 70 יכולה לחיות לצד גבר בן 90. הכל בינינו היה נפלא, ובו בזמן, מו?עד מלכתחילה".

שלושים שנים חלפו מאז פירסמה דיין את ספרה האחרון, "אבי, בתו", אוטוביוגרפיה של מערכת היחסים עם אביה, משה דיין. וכמו שאז מותו של אביה הוא שהניע אותה לכתיבה, כך גם הפעם, מותו של בעלה דב שיאון לפני 11 שנים הוא שהשיב אותה אל שולחן הכתיבה ואל המחברות הפשוטות של 40 דף, שהחלה למלא בכתב ידה.

"המוות שלו יצר בי כזאת מערבולת, שעוררה את הצורך בכתיבה. חברתי הטובה, המשוררת דליה רביקוביץ, עדיין היתה בחיים, קראה את מה שכתבתי ואמרה לי שאני חייבת להמשיך, שזאת כתיבה של סופרת. אחר כך דליה מתה והפסקתי לכתוב באופן יום?יומי. לפני שנתיים חזרתי לזה, בעידוד של כמה אנשים קרובים, ובהם אמא שלי, שגם בגיל 97 רואה בכתיבה את הייעוד והכישרון שלי. גם המו"ל של הוצאת מודן, שולה מודן, שמעה על הספר מדליה ומאוד עודדה אותי להמשיך".

הפרק הראשון שכתבה, על מות בעלה, מתאר באופן קורע לב את קמילתו של האיש, ששירת במוסד, היה נספח צבאי במדינות אירופה ושימש דובר צה"ל. לאחר שנים ממושכות שבהן התמודד עם מחלת הפרקינסון והשלכותיה, נפטר בביתו. "כשדב היה חולה הייתי בכנסת, והמצב הפך מסובך. המשכתי בעבודה, תוך כדי טיפול בו. אני לא חושבת שאם הייתי פורשת ונמצאת איתו כל הזמן, זה היה מאריך את חייו. מה שהאריך את חייו זאת העובדה שהוא היה בבית, עם מטפלים ותוך כדי שמירה על כבודו. על זה התעקשתי".

"ניסינו לשטות במחלה, להעמיד פנים שהפגיעה היא פיסית בלבד, גם כשהגיעו ההזיות והשכחה, התפרצויות הזעם ושחיקת האדם שפעם היה. סימני השיטיון הראשונים בודדו אותו ואותי כבעלי סוד. שחנו בשפה סתומה לאחרים וחמקנו אוהבים למקומות מסתור, שסוככו על הבולענים שנפערו במוחו, בזיכרונו, באישיותו".

לפני כשנתיים עזבה את הבית שבו חיה עם שיאון, ברחוב רופין בתל אביב, ועברה לדירה קטנה הצופה לכיכר רבין. "אני חשה שלהיות במקום גבוה, פתוח, זה משקל נגד לשוליו?ת שנדחקתי אליה", היא כותבת.

כשמביטים על השורה הארוכה של בנייני הבטון ממערב לכיכר, רואים שרק לדירה אחת, דירתה של דיין, שורת אדניות מלבלבות, שאת הצמחייה שבהן היא מטפחת בתשומת לב ובמומחיות שפיתחה לאורך השנים. בחלון המערבי של הדירה, במטבח הגדול ומוצף האור, הציבה אדנית המשמשת לה ערוגת תבלינים, שבה שתלה ריחן, עגבניות שרי, זעתר, נענע, זוטה לבנה, מרווה, רוזמרין, תימין, לואיזה, אלוורה וקמומיל.
כולם בשימוש, בייחוד כשהיא מארחת את המשפחות של שני ילדיה, רחלי (42) ודן (46), כולל ארבעת הנכדים, הגדולה שבהם בת 13 והקטן בן 5. "אני מנסה בכל יום שישי לרכז את כולם אצלי, לעשות 'יום סבתא', בדומה למה שהיה אצל אמא שלי. אני מעורבת בחיים של הנכדים, אוספת אותם ממוסדות החינוך כמה פעמים בשבוע ומסיעה לחוגים ולחברים".

דירתה, שתוכננה בקפידה, חמה ומכילה, מרוצפת באריחים אדמדמים. הקירות מלאים יצירות אמנות, וקיר שלם מוקדש לספרייה העשירה שלה - תשעה מדפים רחבים עם מיטב השירה והספרות העברית, מסודרים על פי סדר אלפביתי. איתה מתגוררת המטפלת השקטה והמסורה שלה, אמילי, שמגישה לשולחן קפה ועוגת תפוחים. דיין מתנצלת שהפעם, באופן חריג, לא אפתה את העוגה בעצמה.

את מרגישה בודדה?

"הזיקנה היא בודדת. חסר לי הביחד של בן זוג או של ח?ברה קרובה יותר. בסוף יום לשבת יחד על הספה, לצפות בחדשות הרעות, ושיהיה למי להגיד קיבינימט. כל התקשורת המאוד צפופה שאנחנו מקיימים בסמסים, באי?מיילים, בפייסבוק, בטלפונים - היא לא תחליף".

"הגעתי לשלב שיש בי פחד לברר מי חי ומי מת. כל החברים שלי הם בני 70 עד 90. אני קוראת מודעות אבל ומכירה חלק מהאנשים. אני שומעת באקראי מאנשים מי חי ומי מת, וזאת תחושה איומה לשמוע על מישהו שנפטר לפני שנתיים, ואת אפילו לא ידעת מזה. מישהו שהיה חשוב בחייך, ולפתע את מגלה שהוא איננו לעד".

"אני מסתכלת על ספר הטלפונים, שבו כתובים המספרים של חבריי בחו"ל, וזה פחד גדול עוד יותר. בלונדון יש לי לפחות חמישה מספרים של חברים, וכשאני שם אני מפחדת לטלפן, כדי שלא יגידו לי, 'הוא לא גר כאן יותר, הוא מת מזמן'".

כשמשוחחים איתה לא חשים במכאובים שפוקדים אותה בשנים האחרונות ובמצב בריאותה. דיין סובלת ממחלת ריאות חסימתית כרונית, מחלה חשוכת מרפא.

"נזקי העישון הפכו להפרעה חסימתית קשה, ועוד החמרה, ואחוזי הריאה הפעילים ירדו, ללא סיכוי לשיפור. משאף כזה, משאף אחר, קוצר נשימה אחרי צעדים ספורים, ולאיזון – כיסא גלגלים בעת צורך, מחולל חמצן, מכשיר חמצן נייד, מכשירים שנכנסו לחיי גם בנסיעות, ביציאה למסעדות, במשרד, לפעמים בנהיגה ובבילוי עם הנכדים. 'משקפי' חמצן בנחיריים, וברחוב – סקרנות ילדים והבעת חמלה מלטפת מעוברים ושבים. אין האונים של הרפואה להושיט סעד אמיתי למחלה הממיתה השלישית בהיקפה בעולם... כל בוקר אני קמה ומצפה ליום חדש ובריא יותר, ואחרי הצעדים הראשונים, הנמרצים, אני נאחזת ברהיט הקרוב ומתנשמת עד נקודת הישיבה הבאה".

מלבד מחלת הריאות חלתה בסרטן שד והחלימה ממנו, ובשנה האחרונה היא מתמודדת עם פציעה כתוצאה מנפילה. "הייתי לבד בבית, ביום שישי בלילה, ונפלתי, אני לא יודעת איך", היא מספרת. "לא יכולתי לזוז מכאבים. מכיוון שהיה מאוחר בלילה, לא רציתי להעיר אף אחד. הצלחתי להגיע למיטה, ורק בבוקר התקשרתי לבת שלי".

אמבולנס הבהיל אותה לחדר מיון בשבת בבוקר. בבדיקות התגלו חמישה שברים, באגן ובעמוד השדרה. "הייתי פקעת של צרחות כאב. זאת היתה תקופה קשה מאוד, ומאז אני נזהרת". בספרה היא מספרת גם על אירוע מוחי קטן שעברה, על דוכן הכנסת.

"בקדנציה השנייה שלי, מליאת הכנסת שקטה, חוק שמובטח לו רוב – מניעת הטרדה מאיימת – אני על הדוכן, מציגה את החוק לקריאה שנייה ושלישית. קראתי שורה אחת, והרגשתי שאני מלעלעת. ניסיתי שוב, ולא הצלחתי לומר שתי מילים ברצף. ידידי נואף מסאלחה היה היו"ר התורן, והוא הבחין במצוקה. הוא קרא את הנוסח במקומי, ביקש שיקראו לרופא וקיים את ההצבעה, שהעבירה את החוק, כצפוי. הרופא נתן לי תה חם ומתוק ואספירין, ביד הרגשתי שיתוק קל, הדיבור חזר אלי והרגשת הנמלול בחך נמשכה עוד כמה דקות".

האירוע הסתיים וחלף, אבל דיין נותרה עם חשש מפני אירוע נוסף. "לאחרונה הפחד התעורר שוב", היא כותבת. "אני מתקשה בשליפת משהו, שלא נשכח אלא נעצר באיזה מחסום ומסרב להשתחרר... כדרכם של זקנים, אני מתביישת בשכחה הזו, מתנצלת 'בגילי, הסניליות', ונפחדת". היא אומרת שבגלל הפחדים האלה "אני מאמנת את המוח בתרגילים פרימיטיביים כמו תשבצי היגיון. ובסך הכל, החיים שלי פעילים מבחינה אינטלקטואלית. אני מקיימת פגישות וקבוצות שיח עם ערבים ישראלים ועם פלשתינים, אני הולכת להפגנות, ובשנתיים האחרונות העבודה על הספר הפכה לעיסוק המרכזי שלי".

לפני כשלושה שבועות חזרה משיט בים התיכון, שאליו יצאה לבדה, מרומא ועד ברצלונה. דיין אוהבת את חופשות השיט. "זאת היתה הפעם הראשונה זה זמן שלא לקחתי איתי את המחברות, כי הספר כבר היה בהגהה. אז במשך עשרת ימי השיט קראתי חמישה ספרים, שבהם הספרים האחרונים של דורית רביניאן, א"ב יהושע וחיים באר".

הפרק האחרון בספרה נכתב עם מותו של אחיה, אסי דיין, לפני כחמישה חודשים. "הספר כבר היה גמור, ואז אסי מת. מותו היה משמעותי מאוד, ולכן הארכתי את הספר בפרק נוסף".

"אהבתי את אחי הקטן. חמלתי על שיבוש חייו ופחדתי מהאלימות שגילה ברגעים בלתי נשלטים. חיינו התנהלו במקביל והתרחקו, חפפו ושברו מסלולים. תמיד הוא היה אחי הקטן ואני אחותו הבוגרת, אך הרבה פעמים הייתי חסרת אונים להסיר מדרכו את המכשולים, שהוא עצמו ערם לעייפה. דחה וקירב, אהב ובחל, יצר והחריב, ואיש לא יכול לו. כל בני המשפחה היו מטרות לתקיפה מכפישה ומבטלת, שהסתיימה בהתנצלות מצדו".

לא היה לך קשר יציב איתו.

"היה לו יחס אמביוולנטי כלפיי. דיברנו הרבה, אבל לא הייתי אף פעם בדירה שלו, למשל. הוא בחר מתי להיות קרוב אלי ומתי להיות רחוק. היו לו התקפים שבהם הוא השמיץ אותי ואת אחי אודי ואת אמא שלי. הוא נהג להגיד שאנחנו לא שווים, ושהוא גאון. הוא הפך להיות כמו אש, שמתרחקים ממנה כדי לא להיכוות. והדברים היו קשורים בעיקר בצריכת הסמים שלו. זה לא היה אסי האמיתי".

"המשכתי בקשר איתו כי היה תמיד התירוץ, שאסי לא בשליטה. שמעורבים פה חומרים כימיים. בעניין הזה זכרתי שצריכת הסמים שלו היא חלק משרשרת ארוכה של ניצול ועבירות על החוק, ולכן ניצלתי את המעמד הציבורי שלי כדי לפנות לגורמי המשטרה ולדווח להם על דברים שידעתי. אסי מעולם לא ידע את זה. הוא היה הורג אותי אם היה יודע.
"לאסי כבר היה קשה לעזור. היו מנצלים אותו בכספים, ולא פעם זה היה מגיע לאמא שלי, שנדרשה לסייע לו כלכלית. לפחות אני יודעת שמדי פעם טיפלתי בשרשרת הנוראה הזאת, והמעורבות שלי הובילה לכמה וכמה מעצרים".

"לאמא שלנו הוא היה התינוק, ולימים, בשנותיו האחרונות, הילד החולה. מרכז הדאגה, העיסוק, הסיעוד והדמעות. הכוח ניתן בידיו להחיות או לשבור אותה, והוא התפנק וניצל וכאב איתה. כמונחי גורל הם פסעו יד ביד, נופלים וקמים. היא זקופת קומה, והוא שחוח. אם ובן חשוכי מרפא, לביאה אצילית ביופייה ובזקנתה, וגור אריות מדמם המשאיר טביעות כפותיו, זורה פירורי זהב".

"קשה לתאר את מה שעשה מותו של אסי לאמא שלי", אומרת דיין. "הצמידות ביניהם היתה הדוקה. זה גזל ממנה חלק גדול משמחת החיים ומהרוח החיובית שהיתה בה. היא האמינה בו וקיבלה את המחלה שלו ואת הבעייתיות שלו. דבר לא סייג אותה ממנו ולא גרם לה להפסיק להרעיף עליו כמויות של אהבה, בצורה מפחידה כמעט. אישה בת 97 וגבר בן 67 מקיימים קשר שבו התלות שלו בה שוברת לב, והנכונות וההתמסרות שלה לתלות הזאת היא מוחלטת. וזה מפחיד, כי זה בטח לא מהדברים השגרתיים שרואים ביחסים בין אם לבנה".

ואל אבא שלך היחס שלו היה לגמרי אחר. ביקורת חריפה, טינה וזלזול.

"אסי גילגל את ההאשמות כלפי אבא שלי עד יום מותו, וזה היה מאוד לא הוגן ולא אמיתי. זה היה תסביך שלו, שממנו הוא עשה תורה שלמה. המציאות לא היתה כזאת, זאת היתה הפרשנות שלו למציאות, והיא שירתה אותו ונתנה לו מענים לשאלות שהוא לקח רחוק מדי".

בבקשתו של אסי דיין להיקבר בבית העלמין של נהלל, "במפלס חדש בצלע הגבעה, לרגלי קברי אבינו והורי אבינו, צופה אל העמק, והמקום לצידו שמור לאמנו", מנסה דיין לראות מסר. "ייתכן שהשלים עם אביו כשביקש להיקבר לידו, 'בקרב בני משפחתו', כאומר שרק המוות יפייס ביניהם. נתתי בבקשתו סימנים".

שלא כאחיה, יעל דיין היתה קרובה לאביה. מעורבת, תומכת, שותפת סוד, ובסופו של דבר, מחלה לו על הכל. "יוליק" היה אחד משמות החיבה שבהם קרא לה. עם זאת, בספרה בחרה להתמקד במלחמת יום הכיפורים, הכתם הציבורי הגדול בתולדות חייו.

"המשקל הציבורי של המלחמה הזאת הוא רב", היא אומרת. "זאת טראומה שלא מרפה. בכל שנה מחדש אני פוגשת בזה. בשנה שעברה, הארבעים למלחמה, הועלו כלפיו שוב אותן האשמות. חזרו וחזרו וחזרו עליהן. אי אפשר להתעלם מזה, ציבור שלם נחשף להטחה כזאת של רפש, האשמות ותיאורים, בלי חשבון בכלל".

מה זה עושה לך?

"כנראה זו דרכו של עולם, למצוא את האשם. אני לא מנקה את אבי, וגם אין לי הידע כדי לנקות אותו. בכל כמה זמן חושפים עוד רבע פרוטוקול מוועדת אגרנט, ואין את הצד שישיב, גם לא את חברי הוועדה. לא יכול לקום יגאל ידין ולהגיד, חבר'ה, אתם מפרשים לא נכון. אבא כתב את הדברים כפי שהוא עשה וראה אותם, ולא בהצטדקות, ומבחינתי זאת האמת המדויקת".
היחס של הציבור כלפי אביה השליך ישירות עליה. במידה מסוימת, היא שילמה את מחיר ההתנהלות שלו.

"הזיכרון הקולקטיבי של המלחמה, וההוקעה של אבי, שרק גוברת במשך השנים, והשנאה המתעצמת והמופנית גם אלי, כאילו הייתי רקמה נגועה בשולי הגידול הממאיר. כל שנה אני חוזרת למה שהפך להיות 'מלחמת המחדל'. חלפו ארבעים שנים, והמספר העגול אינו מעצים או מפחית את המשקעים. מי שנהרג במלחמה ההיא לא חי, לא אהב, לא כשל ולא הוליד בארבעים השנים שעברו. מי שנפגע לא שכח, ומי שעבר לסדר יום ולספירה אחרת, חבש את הפצעים וספר את שנותיו מחדש".

"מה שהיה נחלת הכל, או לפחות כך הרגשתי, היתה שנאה לאבא שלי, שנאה שחרכה את כל מי שעמד מסביבו או בקרבתו, והגחלים התלקחו מחדש כל שנה, ובמיוחד כל עשור. בכל שנה נזרקו לשלהוב הבעירה עוד ספר ועוד זיכרון מהימן וקטעים שצולמו וקטעים שהוקלטו, ואל שורת הקברים של מי שנהרגו אז נוספו קברות האשמים, ולצידם עמדו ילדי החיים, ויתומי המתים נערכו להגן או לתקוף או לכתוב או למחוק, אלה שהיו ילדים קטנים, ואחרים מתבגרים וגם לוחמים.
"אני מתקשה לחשוב שהיה לי 'יום כיפור' בעל משמעות לפני המלחמה ההיא, שמחצה את כולנו".

כך היא מתארת את ערב פרוץ המלחמה:

"ביום הכיפורים ההוא חזרנו (דיין, שיאון ושני ילדיהם, דן ורחל; נ"ל) לבית בעין הוד, אכלנו ארוחת ערב והשכבנו את הילדים. השקט היה נעים כי היה שגרתי ולא כפוי, וביקענו רימונים מהעץ שבגינה לפני שהתכרבלתי בשמיכה ובחיקו של דב בצינת הלילה".

"צלצול הטלפון בשש בבוקר פילח את הדממה, ואני עניתי – ואבי היה בצידו השני של הקו. 'אני מציע שתחזרו לתל אביב', אמר. 'שדב יחזור לתל אביב וליחידה שלו, למעשה את יכולה להישאר עם הילדים בעין הוד, אבל נראה לי שגם את תרצי להיות כשתתחיל המלחמה'".

בימי המלחמה התנדבה דיין בבית החולים תל השומר וסייעה לטפל בפצועים ולארגן את המתנדבים האחרים. בדומה למה שעשתה אמה בחדר מקרה אסון (חדר המיון, בלשון של אז) ב"הדסה" בתל אביב, בספטמבר 1940, כשהעיר הופצצה
מהאוויר.

על אביה בימי המלחמה היא כותבת:

"הוא היה מתוח ולעיתים כעוס, ורק לימים הבנתי מה עבר עליו. שלא כקהל המטיחים בו, אני לא ראיתיו שבור אלא נחוש, לא מובס אלא מגויס בכל מאודו למצוא פתרונות".

עם תום המלחמה, מצאה את עצמה במקום אחר.

"מבת של גיבור, נערץ עד מבוכה, כובש נשים ומודל ללוחמים צעירים, הפכתי לבת של 'בוגד', 'רוצח', 'ארכיטקט בתי הקבורה הצבאיים'. ולמן ההתחלה, ההאשמות מופנות גם אלייך. בתוקפנו?ת זולה ופוגענית, מתעלמת ממי שאת, וממי שהיה או לא היה. ואת ניזוקה וחסרת אונים, לפעמים מרימה ראש ופותחת פה ומשיבה ומגוננת".

את מרגישה שהוא חסם את דרכך, במידה מסוימת?

"אני לא מנסה למצוא אשמים, בוודאי לא בכל מה שקרה לי. אין פה מגילת האשמות וזיכויים. עד היום יש אנשים בארץ ובחו"ל שמתייחסים אלי כאל 'הבת של'. ויש חלוקה: יש מי שרואים בי את הבת של דיין ממלחמת ששת הימים, ואז ההערכה היא גבוהה ומפוארת. ויש מי שתופסים אותי כבת של דיין ממלחמת יום כיפור, ואז ההערכה היא נמוכה. ובאמצע נמצאת אני, באיזשהו מקום, ואני לא מאמינה שנשכח כל האמצע".

"זה שהמשפחה שלי לא השמיעה ולא משמיעה קול בעניין אבא שלי כל השנים, למעט אסי, בקולו הפגוע, גם זה לא מוסיף. זה השאיר אותי, בלית ברירה, כאחראית היחידה על ההיבט הזה, על היציאה להגנתו".

את יחסיה עם אביה היא מסכמת בפנייה אל עצמה, בגוף שני:

"כל חייך? אהבת אותו, ורוב חייך? פחדת ממנו. הוא אהב אותך, ולא במיוחד אהב את החיים. 'לא כמה לחיות את החיים, אלא איך לחיות', אמר לך, נשען על גדר הרפת הנטושה בנהלל. בשלב מסוים, הפחד שלך התחלף בחמלה רכה, לא כי עורר רחמים אלא כי את השתנית. הכלת יותר, היית פחות פגיעה, ואולי החופש ממרותו פתח אותך אליו כשהחלפתם חיוכים של נוצרי סוד".

פחדת ממנו?

"פחד במובן של יראת כבוד. לא פחדתי שיכה אותי או שיצעק עלי, אלא היה בי הרבה מאוד כבוד כלפיו. הוא היה מאוד סמכותי, גם כלפיי, וכשלא הסכמנו על משהו, נותר מין מטען כזה, שהוא צודק ואני לא. אחר כך הדברים השתנו. אני בגרתי, והיחסים הפכו לחברות. כאלה שהספיקו קריצה או מבט חטוף כדי להבין זה את זה. וכן, אני הייתי שותפת סוד לעניינים שבחייו האישיים, בלי שהיתה לי בחירה אלא לדעת את הדברים האלה שהפיל עלי. בשנותיו האחרונות משהו ביחסי הכוחות בינינו שוב השתנה, הוא היה מבוגר ולא בריא. בסוף ימיו לא היו הבדלי מעמדות בינינו, ולא הייתי תלויה בו בשום צורה. אבל נשארתי קרובה אליו מאוד".

כינו אותך "הבת המועדפת".

"אני מניחה שהכינוי הזה בסך הכל נכון. הייתי הבכורה, נולדתי לפני שאבא נפצע ותמיד היו לנו תחומי עניין משותפים, כמו הנושא הפוליטי או אהבת השירה, שאותה הוא חלק איתי, ולא עם אודי ואסי".

"11 שנים אחרי מותו של אבי הושבעתי כחברת כנסת. לאורו או בצילו. יצחק רבין היה ראש הממשלה, אני הייתי חברת כנסת בסיעת העבודה. היו שאמרו 'נסיכה' וכללו אותי ברשימה הלא ארוכה של בנים ובנות של חברי כנסת לשעבר. למעשה הייתי 'דור שלישי', אחרי סבי, שמואל, שכיהן בכנסת הראשונה, ואבי אחריו".

"בשנים הראשונות בכנסת לא ערכו את החיבור ביני ובין אבי. מי ששנא, שנא כל אחד מאיתנו לחוד. לרגשות כלפיי היה גוון מגדרי והטחת כינויי גנאי בכל השפות, שהסתכמו במילה 'זונה', בתוספת 'של ערפאת' או 'של רבין'...".

"קיבלתי לתיבת הדואר מעטפות עם כדורי תשעה מ"מ, מכתבי איום ושטנה נגדי ונגד ילדיי, כתובות נאצה על דלת דירתי נוסח 'מוות לחלאה' ו'יעל דיין הומוסקסואלית' בצבע ובגיר. החברים מהקהילה מחקו את הכתובות. הכל תויק ונרשם אצל קצין הכנסת. עזר ויצמן, דודי, שלח אותי להוציא רישיון להחזקת נשק, וצייד אותי באקדח ברטה קטן להגנה עצמית".

מה יש בך שעורר תגובות כאלה?

"התגובות האלה הן התחתית של התחתית. בספר צימצמתי ועידנתי מאוד את הדוגמאות. ראיתי איך במלחמה האחרונה הותקפו אורנה בנאי ושירה גפן ואחרים. התעורר דיון ער, היו שנרעשו מהתגובות, היו שהצדיקו אותן. ואני חוויתי את הדברים האלה מאז ומעולם".

"אני חושבת ומאמינה שיש דברים שאנשים מוכנים לקבל מגבר, אבל לא מאישה. עובדתית, בשמאל יש יותר נשים מגברים, וכשהנטייה הכללית של הציבור היא ימינה, תהיה יותר פגיעה בנשים. גברים שהיו שותפים לדרך, דוגמת יוסי ביילין, חיים אורון, חיים רמון וחגי מרום, החזיקו באותן דעות כמוני, ובכל זאת, לא חטפו כמוני".

"כלפי אישה התקיפות הן קשות יותר. 'תלכי לעזה' נשמע הרבה יותר קללה מאשר 'תלך לעזה'. הפרשנות והקונוטציה הן מיניות. שוכבת עם זה ושוכבת עם ההוא. הביטויים היו חמורים, ממש בלתי נסבלים, והגיעו כמובן לאיומים על חיי.
"אני שילוב של אישה ושמאל, וגם הבת של אבא שלי - בת של שודד עתיקות ונואף, וגם אחות של מסומם. ואני עצמי כמובן עשירה מופלגת, משוד העתיקות של אבא. למרות שזה כמובן לא נכון, הוא הרי אפילו לא הוריש לנו דבר".

"אלה דברים שלא היו נופלים על גבר. ומה שחריף במיוחד הוא הפער. בין כל אלה לבין תגובות אחרות לחלוטין מהצד השני - אוהדות, אוהבות, מחבקות. עד היום עוצרים אותי בסופר ואומרים לי, 'חברת הכנסת דיין, טוב שאני פוגשת אותך, רק את מסוגלת לפתור את בעיותינו'. וגם על אבא אומרים לי כמה חסרים אנשים כמותו בחיים הציבוריים שלנו".

וזאת הסיבה שאימצת לעצמך סגנון התבטאות שאת מכנה "טיפוס על בריקדות"? סגנון גברי, שלא משקף את מי שאת?

"אימצתי את הסגנון הזה באופן מודע ובלי לאהוב את זה. האוזן של הציבור התקשתה לקבל קול אחר מאשר הקול הגברי והחזק, והתאמתי את עצמי לזה. אחרת לא היו שומעים אותי. אני בחרתי להשיב באותו מטבע. החלטתי שברגע שתוקפים אותי, אני משיבה".

"לא ירדתי מעולם לוולגריות, לא בכנסת ולא בטלוויזיה. אבל את לא יכולה להישמע ללא אימוץ של טון מסוים. ללא אופן התבטאות נחרץ, ולא רך ושקט. עם זאת, אני מרגישה שבעשור שלי בכנסת הפמיניזם כבר לא היה צריך להיות מוצהר, אלא רק לבוא לידי ביטוי. ואני נטלתי חלק בהבאתו לידי ביטוי".

את פונה אל עצמך בספר וכותבת, "כמה קטנים ועלובים נראים לך היום מאמצי השלום שלך ושל חברייך. כמה מכמירה הרגישות שלכם וניצוצות התקווה, שלא פסו גם כשהאש כבתה והשמיים חשכו". במישור הציבורי הרחב זאת ההחמצה הכי גדולה מבחינתך?

"כן, אבל אני לא מיואשת. אני מאוכזבת. בוודאי מאז רצח רבין, אבל כבר לנוכח תוצאות האירועים ב?1967. מדובר באכזבה בונה, שמעודדת להמשיך ולהשקיע, כדי לא לשקוע. לכן עד היום אני שותפה למפגשים ולפגישות ולחשיבה ולהפגנות ולפעילות פייסבוק. אני שומרת על דיאלוג ועל ניסיון לבנות משהו יחד. האופק מצטמצם, אבל אני עדיין חושבת שאי אפשר אחרת".

"אני גם חשה את מה שקורה מסביב. אנשים צעירים שלא רוצים להיות כאן. שבפועל עוזבים כי הם לא יכולים להיות פה יותר. זה כן מייאש כי מדובר באנשים טובים. היום יש משהו בהוויה כאן שדוחה אנשים. מייאש אותי לראות את הייאוש של אחרים. אבל אני לא שותפה לתחושה שמדובר בפסק דין סופי. אז יש אכזבות ויש ניסיונות עיקשים, ולפעמים פאתטיים, של אנשי שמאל ותיקים ועקשנים כמוני. כמו לבוא לכל הפגנה של השמאל כאילו זאת ההפגנה הראשונה".

התחושה היא ששורות השמאל מתרוקנות בהדרגה. משהו לא עובד נכון.

"משהו לא עובד נכון במוביליזציה של אנשים. יש בעיה של מנהיגות, אין ספק. יש לשמאל מנהיגות רוחנית, אינטלקטואלית, אבל אין לו כרגע דמות פוליטית שיכולה להגיד 'אחריי' ולמלא את הכיכר. גם הפיצול בשמאל והזליגה של אנשי שמאל מובהקים למפלגות המרכז לא תורמים. בהיבט המדיני והפוליטי, כמו בהיבט של חיי האישיים והפרטיים, אולי היה משמח יותר לכתוב רומן, ולא ספר אוטוביוגרפי, כמו שכתבתי. ברומן את יכולה להחליט איך ייראה הסוף ולהכניס יותר שמחה, לפחות בחלק מהדמויות והאירועים. אבל בכל היבט יש בי עדיין שמחה ואופטימיות. לא אהיה שרויה עד סוף ימי חיי בעצב".