ביום ראשון השבוע הוכרז כי ארגון בצלם הוא הזוכה בפרס שטוקהולם לזכויות אדם לשנת 2014. מעניין לבחון למי ניתן הפרס הזה עד כה, ומה זה אומר על הזכייה הנוכחית והארגון עצמו. זהו פרס המוענק מאז שנת 2009 לאדם או מוסד שתרמו תרומה יוצאת מגדר הרגיל לקידום שלטון החוק והגנה על זכויות האדם. בהודעה לעיתונות נכתב כי "בצלם הפנה זרקור אל הפרות זכויות האדם בשטחים, בכך שאפשר לנפגעי ההפרות להשמיע את קולם... ראוי להערכה מיוחדת על מאבקו המתמשך לקידום זכויות האדם בסביבה בה הביקורת שהוא מותח אינה מתקבלת תמיד בברכה".
כאמור, חלוקת פרס שטוקהולם החלה לפני חמש שנים. הראשון לזכות בפרס המוערך היה ריצ'רד גולדסטון- השופט שהיה ממונה על ועדת החקירה של האו"ם לבחינת הפרות זכויות אדם והמשפט ההומניטרי הבינלאומי במהלך מבצע "עופרת יצוקה" בשנת 2009. השם "גולדסטון" היה שגור בפיהם של כל "אבירי זכויות האדם"- ש"סייעו" לחקירה על-ידי מתן נתונים חסרים ושקריים בחלקם, האשמות כזב ועדויות בלתי מהימנות. התקשורת העולמית כולה ציטטה את ממצאי הדו"ח הסופי של הוועדה אשר גרם לנזק בלתי הפיך לתדמיתה של ישראל בזירה הבינלאומית. אגב, כאשר חזר בו השופט גולדסטון מטענותיו ואמר כי לו ידע אז מה שהוא יודע היום "הדו"ח היה נראה אחרת"- זה היה מאוחר מדי.
שנה לאחר מכן, ב-2010, הוענק הפרס לנאווי פילאי, לשעבר נציבת זכויות האדם של האו"ם. פילאי ידועה בדעותיה הנחרצות כלפי ישראל, כאשר רק במהלך מבצע "צוק איתן" אמרה כי היא מאמינה שישראל מפרה באופן מכוון את החוק הבינלאומי, ושעל מדינות העולם לראות בה אחראית לפשעי מלחמה. בנוסף גם העבירה ביקורת על ישראל על כך שלא סיפקה לעזה את מערכת כיפת ברזל להגנה מפני רקטות.
המעגל הסגור לא נפרץ
ב-2011 שני אישים מוכרים חלקו את הפרס: המיליארדר ג'ורג' סורוס, שהקים את מכון החברה הפתוחה; ואריה נייאר, נשיא המכון (לשעבר מנהל בארגון Human Rights Watch הידוע במוסר הכפול שלו כלפי ישראל, הנהנה גם הוא ממימון המכון). המכון לחברה פתוחה מפעיל את "יוזמת המזרח תיכון וצפון אפריקה" ודרכה תומך כספית ב"ארגונים לא-ממשלתיים שמנטרים הפרות זכויות אדם בידי הרשויות הישראליות והפלסטיניות, קבוצות בישראל שקוראות תיגר על אפליה ומקדמות דיור ותנאים סביבתיים שוויוניים עבור ערבים ויהודים". בין ארגונים אלו נכללים "שוברים שתיקה", "יש דין" ובאופן מפתיע גם זוכה הפרס לשנה זו: בצלם. המכון מממן גם ארגונים פלסטינים בעלי אג'נדה אנטי-ישראלית קיצונית כמו אל-חק והמרכז הפלסטיני לזכויות אדם המאשימים את ישראל באפרטהייד ופשעי מלחמה נגד הפלסטינים.
בשנת 2012 הוקדש הפרס לזכרו של ראול וולנברג, חסיד אומות עולם שנולד מאה שנים קודם לכן והציל עשרות אלפי יהודים הונגרים בזמן השואה. שמו מהווה מילה נרדפת למושג "הומניטריות" ומכון ראול וולנברג באוניברסיטת שבדיה עוסק בכל הנוגע לזכויות אדם. זו הסיבה, ככל הנראה, שבשנה זו הוענק הפרס לתומאס המרברג, לשעבר היועץ לנציב זכויות האדם האירופי שהתבטא בעבר נגד האנטישמיות הגואה באירופה.
שנה לאחר מכן שוב הוענק הפרס לאיש בעל זיקה ישראלית, מ. שריף בסיוני, שמלבד פעילותו בתחום המשפט והאמנות הבינלאומיות, הוא גם חבר בוועד המייעץ של התנועה לשחרור עזה - בין המארגנים העיקריים של המשט השני לעזה שתוכנן ב-2011 אך בוטל מסיבות טכניות.
אם כן, העבר מלמד על תבנית מסוימת - רוב הזוכים בפרס שטוקהולם הם בעלי דעה זהה ושלילית, בלשון המעטה, לגבי ישראל. ממצא זה מעניין במיוחד לאור העובדה ששבדיה היא אחת המדינות העיקריות המממנות ארגונים הפועלים להכפשת ישראל. על כן, זכייתו של ארגון בצלם השנה בפרס זה אינה מפתיעה- למעשה היא צפויה, במיוחד לאור פעילותו הנרחבת במהלך מבצע "צוק איתן". זכייה זו מדגימה עוד יותר את "המעגל הסגור" בו אירופה מממנת ארגונים ישראלים, אשר בתורם מספקים לאירופה מידע שלילי וכוזב בחלקו על ישראל וזוכים בתמורה בפרסי זכויות אדם מאירופה.
הכותבת היא חוקרת במכון המחקר NGO Monitor
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד