בערב ראש השנה שעבר טרם הכרנו את המילה "הכתשה", ואילו תלמיד היה רושם אותה במסגרת חיבור בבית הספר, היתה המורה מפחיתה מציונו ורושמת לידה שלושה סימני קריאה בעט אדום.
בערב ראש השנה שעבר לא ידענו שעלינו לחשוש מן המנהרות.
בערב ראש השנה שעבר אביגדור ליברמן עדיין לא כיהן כשר החוץ של מדינת ישראל.
בערב ראש השנה שעבר לא שמענו כלום על דאעש והיה נדמה לנו שהדבר הכי טרוריסטי בסביבה הוא ארגון אל?קאעידה.
בערב ראש השנה שעבר לא התייחסנו ברצינות רבה כל כך אל האבולה, וכנראה לא התייחסנו לחיידק הזה בכלל. פשוט לא ראינו אותו מסנטימטר. היינו, אולי, תמימים, אבל לא הצלחנו לראות בו איום ללא מרפא.
בערב ראש השנה שעבר אריק איינשטיין עוד היה איתנו. לא ממש איתנו, כי היתה לו, כנראה, אגרופוביה, והוא לא הירבה להסתובב בקרבנו, אבל עצם הידיעה שהוא קיים העניקה לנו תקווה שהוא ייצא יום אחד וישעט לעבר קיסריה וישיר את השירים שכולנו אוהבים כל כך. עד דמעות.
בערב ראש השנה שעבר מצאנו עצמנו בשלב הראשון של שיחות קרי, ואף שלא האמנו כי בתשעה חודשים יהיה אפשר להגיע להסכם שלום בין נתניהו לעבאס, באיזשהו מקום רצינו להאמין שיש דברים שאנחנו איננו יודעים, ואילו הם, הנושאים והנותנים, ובעיקר קרי עצמו, יודעים גם יודעים. ולא, מדוע כולם אופטימיים כל כך, ובעיקר הוא עצמו? אמרנו לעצמנו שאם לא ייוולד הסכם קבע, אולי ייוולד הסכם חלקי. שאם לא ייוולד גם הסכם חלקי בתום חודשי ההריון, אולי תהיה הסכמה להמשיך את השיחות לעבר מטרה ממוקדת יותר. סירבנו להאמין שמה שיקרה הוא בדיוק מה שכולנו הערכנו שיקרה - שהשיחות יסתיימו בלא כלום, שהן לא יוארכו, ושהאלימות תמלא את החלל שייווצר.
בערב ראש השנה שעבר ידעו קיבוצי עוטף עזה רגיעה (כמעט), ומועמדים חדשים עמדו בתור כדי להצטרף אליהם. חבריהם לא חלמו גם בסיוטיהם כי ייאלצו לשלם מחיר כבד בדם ובדמים, כי ינדדו בארץ במשך שבועות ארוכים כדי למצוא לעצמם מחסה מפצצות המרגמה, כי יאריכו את שהותם מחוץ לקיבוציהם, וכי כמה מהם יחליטו לעזוב את בתיהם בדרך קבע.
בערב ראש השנה שעבר לא היינו אהובי העולם, אבל לא חששנו כל כך לדבר בעברית בחו"ל, התביעות לחרם עלינו היו בשולי השוליים, ויהודים בעולם לא חששו להגיע לבתי הכנסת ולחבוש כיפות.
אז במקום לאחל לעצמנו איחולים שאנחנו לא יודעים עד כמה יש להם סיכוי להתממש, אולי אפשר להסתפק במשהו צנוע הרבה יותר, כמו לשוב רק שנה לאחור?