המערב מאיים? דאעש בשלו

בשבועות האחרונים מפגין הממשל האמריקני נחישות שכמותה לא הפגין מאז נכנס הנשיא אובאמה לבית הלבן לפני כשש שנים. אחרי חודשים ולמעשה שנים של גמגום ושל חוסר החלטיות, מבקשת ארה"ב לשכנע את העולם, וקודם כל את בעלי בריתה וגם את אויביה במזרח התיכון, כי הפעם הזו הבית הלבן רציני בכוונתו להכות בארגון המדינה האיסלאמית (דאעש) ולמנוע את התבססותה של הח'ליפות האיסלאמית שהקים במדבריות סוריה ועיראק, בטרם יהיה מאוחר מדי.

הפעלתנות האמריקנית היא אכן במקומה, גם אם באה באיחור ועודנה דלילה וחיוורת. משום שסכנתו של דאעש ברורה ומוחשית, ומתקפה ישירה שלו נגד אינטרסים אמריקניים או אף על אדמת ארה"ב עצמה היא כנראה שאלה של זמן, כפי שקרה אגב עם ארגון אל?קאעידה בשעתו.

אבל הפעלתנות האמריקנית דרושה גם משום שבמזרח התיכון, ולא רק בו, שורר כיום חוסר אמון בנכונות וביכולת של ממשל אובאמה לפעול בנחישות ובנחרצות.

אחרי הכל - מרגע שעלה לשלטון, כל שאובאמה ביקש היה להתנתק מן המזרח התיכון ולהימנע מכל מעורבות ישירה ופעילה בו, לא כל שכן מעורבות צבאית. כך יצאו האמריקנים מעיראק, הובילו "מאחור" מהלך אירופי בלוב, חיפשו אחר הידברות עם איראן ונמנעו ממהלך צבאי בסוריה לאחר השימוש של בשאר אל?אסד בנשק כימי נגד בני עמו, מחשש להסתבכות.

בארה"ב ובמערב יש כאלו המתרשמים מן הפעלתנות של אובאמה. אך לא כך במזרח התיכון עצמו. בראש ובראשונה ארגון דאעש עצמו, שלא רק שאינו מתרשם מאיומיה וממהלכיה של וושינגטון, אלא להפך - ממשיך בהתרסה כלפי הבית הלבן במופע האימים שלו של שיסוף שבועי של גרונות של עיתונאים מערביים (את הרג המקומיים בידי הארגון איש הרי כבר לא סופר או מחשיב).

ההיגיון שבבסיס האסטרטגיה של דאעש ברור ופשוט עד אימה ולא השתנה מאז החל את דרכו. ראשית, הארגון אינו מתרשם מאיומיו של אובאמה ורואה בהם איומים ריקים מתוכן, וכמו רבים לפניו במזרח התיכון, הוא מתרשם יותר מההססנות, מהביקורת מבית ומהחשש המאפיינים כל מערכת דמוקרטית בבואה להתמודד עם אתגר דוגמת אל?קאעידה או דאעש.

אבל מה שחשוב יותר, כל שיסוף של גרונות מביא כנראה לארגון עוד תמיכה ועוד מתנדבים הזורמים אליו מרחבי העולם. אלה עושים זאת לא רק מפחד מהארגון שנפל עליהם, והטלת מורא היא בוודאי מימד חשוב בפעילות הארגון, אלא למרבה הצער כתגובה רגשית של תמיכה נלהבת במה שנראה כתשובה איסלאמית או ערבית גאה למערב המתנשא והיהיר וכנקמה ראויה על עוולות המערב. רובם של הערבים והמוסלמים בוודאי נרתע מגילויי האלימות והקיצוניות של דאעש, אבל לא אליהם מפנה הארגון את מבטו אלא לאותם צעירים, למשל כאלו המצויים בשוליה של החברה האירופית, הנוהרים אליו בהמוניהם, ולכל הפחות בכמות מספקת המאפשרת לו לשמר ואף להגביר את כוחו.

היעדר ההסתייגות, ולכל הפחות היעדר הרתיעה מפני הארגון בקרב קהלים בעולם הערבי, מסבירים כנראה גם את הקושי של הממשל האמריקני לגייס את שליטי ערב לקואליציה שהוא מנסה להקים נגד דאעש.

מעבר לכך, נראה שברבות ממדינות ערב שורר עדיין חוסר אמון עמוק כלפי הממשל האמריקני. אחרי הכל, לנוכח הכתף הקרה שהיפנו האמריקנים לגנרל סיסי במצרים, אין להתפלא לנוכח היסוסיו לסייע להם עתה.

ולבד מכך, למדינות ערב נועד תפקיד "בשר התותחים" במאבק בדאעש. היינו מצפים מהן לשלוח את חייליהן ללחום בארגון. אבל כל עוד האמריקנים עומדים מן הצד או מסייעים מן האוויר, וכל עוד דאעש אינו מאיים ישירות על ירדן או על ערב הסעודית, אין כל סיבה שמדינות אלו תשלחנה כוחות ללחום בדאעש ותחשופנה עצמן לסכנות ולקשיים מבית, בקרב דעת הקהל המקומית, ומחוץ.