הדבר המדהים הוא שהיא צדקה, היא קראה את המציאות טוב ממני כשאמרה שרק החמאס יכול להביא את ממשלת ישראל לשולחן המשא ומתן. "היא" זו נסרין, בת 21 ממחנה הפליטים חאן יונס בעזה. היא עומדת לסיים תואר ראשון במדעי המדינה באוניברסיטת אלינוי, ארה"ב. בקיץ האחרון השתתפתי בתוכנית אשר מביאה חמישה ישראלים וחמישה פלסטינים לוושינגטון הבירה לחודשיים של עבודה, דיאלוג והעצמה אישית. אני קיבוצניק, ציוני, סוציאליסט, עובד בחינוך ופעיל במאבקי זכויות עובדים בצפון. אני גם סטודנט למזרח תיכון באוניברסיטת חיפה ועושה מילואים. יחד, אני וניסרין התמחינו במשרד של חבר הקונגרס ג'ארד פוליס, ממדינת קולורדו.
ניסרין עומדת לחזור לעזה בקיץ הבא. היא באה ממשפחת פליטים מתונה וחילונית. הם תמיד התנגדו לשלטון החמאס וכמו רוב הציבור, מעולם לא הצביעו לו. כשהכרנו ביוני האחרון ניסרין טענה שלו היו מתקיימות בחירות היום, חמאס היה מפסיד בעזה. היא סיפרה לי על החיים בצל החמאס, על הכפייה הדתית של חוקי לבוש, על הפרדה בין בנים לבנות, על היעלמות מתנגדים פוליטיים וטרור דתי ברחובות. "החמאס מידרדרים משנה לשנה", היא אמרה, "הם ממש מאבדים את זה". ניסרין היא בחורה מאוד דעתנית, מוכשרת וחדה. למרות הפערים מצאנו שפה משותפת יחסית בזריזות. כמוני גם היא האמינה שקיים פתרון אחד לקונפליקט: שתי מדינות לשני עמים. זה היה בזמן מבצע "שובו אחים".
ואז נפתח מבצע "צוק איתן". המשפחה של ניסרין נאלצה לעזוב את הבית ולנדוד דרך עשרה בתים אחרים. הם איבדו את רוב רכושם ולא מעט חברים ושכנים. רק במזל אף אחד ממשפחתה לא נפגע. את פעולות צה"ל ראיתי כישראלי, אך גם דרך עיניה של נסרין: טלפונים של הצבא לפינוי, סיכול ממוקד של הבית שלהם, מוות של חברים ושכנים בנוהל הקש בגג. פעולות שפגעו במשפחות כמו שלה - מתנגדי החמאס. אני לא יודע מה הייתה המטרה מאחורי רבות מהפעולות, אם הרתעה או מודיעין שגוי, אבל אני יודע מה הן השיגו: הקצנת המתונים.
ראיתי את זה קורה מול העיניים שלי; בכל יום שעבר הקצינה ניסרין את עמדותיה. הוויכוחים שלנו נהיו קולניים יותר ולא פעם התבקשנו לצאת מהמשרד בגללם. אם בהתחלה הצלחנו להסכים שהתנגדות אלימה לא מביאה לשום התקדמות, ניסרין התחילה להאמין שרק חמאס והטילים שלו מסוגל לשכנע את ישראל להסיר את המצור. אם בהתחלה הצלחנו להסכים שמתונים וקיצוניים קיימים בשני הצדדים -כעת סירבה ניסרין להאמין שקיימת מחשבה רציונלית בצד הישראלי והחלה לחשוב שכולנו קיצוניים. אל מול ההרס העצום, התמיכה הישראלית הגדולה במלחמה ותנופת הבנייה בהתנחלויות - היא לא ראתה סיבה להמשיך ולגנות קיצוניות פלסטינית - בזמן שבישראל מתמכרים אליה. בתחילת הקיץ ניסרין שנאה את החמאס, ביולי הוא כבר היה בעיניה הארגון הפלסטיני היחיד שיכול להושיב את ישראל למשא ומתן. והדבר המדהים הוא שהיא צדקה.
בתום חודשיים בוושינגטון חזרתי לארץ. אחרי כמעט חודשיים של מלחמה והמוני הרוגים משני הצדדים הושגה הפסקת אש. חזרתי לישראל שמנוהלת על ידי ממשלה אנטי ציונית וקיצונית שאת גירעונות הקיץ מקזזת בחינוך ורווחה, ומבטיחה שמי שהכי סבל בזמן המלחמה - תעמיק מצוקתו גם בזמנים של שקט. ממשלה מסוכנת שמוצאת תקציבי ענק לבניית עיר מתנחלים נוספת בגדה המערבית, מעבירה עשרות מיליוני שקלים לרווחת תושבי ההתנחלויות בלבד ומפילה באותה הנשימה חוקים שנועדו לדאוג לרווחת עובדי ותושבי הדרום. חזרתי לישראל שמנהיגיה חולקים יותר חזון עם החמאס מאשר עם בנימין זאב הרצל ומסכנים את קיומי, קיום משפחתי וקיומה של מדינת ישראל בחזונם המטורף למדינה דו-לאומית.
בקיץ הקרוב תחזור ניסרין לחברה פלסטינית בה החמאס חזק מתמיד, המתונים עומדים חסרי אונים אל מול התוקפנות הישראלית בגדה, ולמנהיגה צעירה כניסרין יהיו מעט מאוד מילים של תקווה להגיד אל מול ההתנהלות המייאשת של ממשלת ישראל. אני לפעמים משתעשע במחשבה על איך בימים טובים יותר, ימים של משא ומתן, השיחות שלי ושל ניסרין יוכלו להיות שוב פרגמטיות, ותקווה לא תהיה מילה גסה או מגוחכת. לצד המחשבה הזו תמיד דוגרת בי האפשרות השנייה, ממנה אני חרד מאוד: שהיעדר אסטרטגיה מדינית תוביל אותנו לסבב האלימות הבא, ושם ברחובות עזה, תתקיים פגישתנו הבאה מפגש אקראי בין פליטה וחייל שמנהיגיהם בגדו בהם.
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד