"עזרתי לאשתי למות"

מאת: בת חן אפשטיין-אליאס

אל תדון את האדם עד שתגיע למקומו
סליחה מכולם, זו החלטה שלי בלבד! וגם הביצוע!
אני לא יכולה יותר!!!
סליחה לאמא שלי ולחמותי, לבעלי האהוב
לילדיי שאולי, עירא, עמרי ועיינה
לנכדות האהובות ולכלות היקרות
האחים שלי יעקב, צביקה וטלי
סליחה לגיסות, לאחיינים ולגיסי
סליחה לחברות ולחברים שתמכו כל כך,
באהבה אין סוף, נורית

בכמה משפטים, בכתב יד רועד, ניסתה נורית מרמורשטיין להסביר את החלטתה לסיים את חייה. היא כתבה זאת בפתקים, צילמה עם ילדיה סרטונים, וכשאצבעותיה כבר לא יכלו עוד לאחוז בעט, הכתיבה להם את מילותיה הנחושות. כל זה בניסיון להסביר את הדבר שאי אפשר להסבירו. כי איך אפשר להסביר כאב כה גדול שתוקף את הגוף, עד שהוא גורם לאישה תאבת חיים לאבד עניין בחייה ולרצות להפסיקם לאלתר.

רק בת 59 הייתה במותה. היא סבלה ממחלת ה?ALS, ובנחישות אין קץ החליטה למות, בסיוע עמותת דיגניטאס בשווייץ. הבחירה שלה יוצאת דופן, לא רק בשל האומץ שהפגינה, כשצלחה עם משפחתה את המכשולים הביורוקרטיים בעת שמערכות גופה קורסות, אלא גם על רקע היותה אישה דתייה, שנאלצה להיאבק גם בהתנגדות עזה בסביבתה.

"אני בתכלס עזרתי לאשתי למות", אומר בעלה יוסק'ה, וקולו רועד. יוסק'ה היה נשוי לנורית כמעט 40 שנה והתגורר איתה בקיבוץ הדתי?לאומי עלומים שבעוטף עזה, "אבל כשהייתי בתוך זה, לא חשבתי על זה כך. ברגע שאתה משוכנע שאתה עושה את הדבר הנכון, אתה לגמרי איתה, בלי רתיעה או מחשבה נוספת. ראיתי כמה קשה לה, לאיזה שפל היא הגיעה מבחינה פיזית. וכל הזמן וידאתי איתה. שאלתי: 'ממשיכים? את בטוחה?' ובכל פעם היא ענתה: 'יותר מתמיד'. אפשר היה להבין אותה. הייתה הידרדרות מתמדת במצבה, עד שהשרירים בפנים שלה כבר נפלו. והיא, לא היה לה ספק. לשנייה אחת היא לא עצרה".

כאב ממלא את עיניו, והוא משתתק לרגע להסדיר את נשימתו. כמעט שנה וחצי טיפל באשתו במסירות גדולה, גם כשהפכה לסיעודית, וכמעט חמישה חודשים פעל כדי שיוכלו להגיע לשווייץ כדי שתוכל למות בכבוד. "אני חושב על הרגע הזה, באיזו נחישות היא שתתה את הכוס עם החומר שהרדים אותה. ואיך עשיתי מה שעשיתי, לא מצמצתי לרגע. הכל כדי לרצות אותה, כי זה מה שאנחנו, הגברים שאוהבים את נשותינו, עושים בסך הכל". שוב הוא עוצר ולוקח נשימה עמוקה, ונדמה שבעצירות שלו, ברווח הזה שבין המילים, נמצא כל כאבו, כאב של אדם שאיבד את היקר לו מכל ונאלץ למלא באובדן הזה תפקיד מסובך, כבד, שלא בחר בו, אבל שהוא שלם איתו לחלוטין.

שעה לפני שהתמסרה לחומר שהרדים אותה, עוד בבית המלון שבו התאכסנו בציריך, ישבה נורית מול מצלמת הווידאו ופנתה לילדיה. "אבא שלכם מלך, ואתם נסיכים", אמרה בקול רפה, כי הדיבור היה קשה לה. "ואני מודה לכולכם שעזרתם לי, ולכל החברים שעזרו לי ולמשפחה. אני לא יכולה יותר. יכול להיות שאני בן אדם חלש, אבל אני לא יכולה יותר".

חלשה, היא קראה לעצמה, אולי בלי להבין שהמעשה שעשתה הוא אחד האמיצים שיש, בייחוד על רקע השאלה שרדפה אותה: האם ההלכה, שרואה בחיים ערך עליון, מאפשרת מוצא כזה לאדם במצבה - אדם שהחיים הכאיבו לו עד כדי כך שאינו יכול להמשיך לחיות.

"ההלכה אומרת שאדם לא יכול לקחת את חייו בעצמו, אבל מצד שני, לפי ההלכה, המטרה מקדשת את האמצעים", מנסה יוסק'ה (60) להסביר את שהתחולל בנפשם כשגמלה בליבה של נורית ההחלטה. "גם לאדם דתי צריך להיות מוצא שמאפשר לעשות את הדבר הזה בדרך כלשהי, אם הוא נמצא במצב פיזי ונפשי כל כך קשה. בדת יש דרכים לעקוף כל מיני דברים, אז אולי לא צריך להיבהל כשמדובר במוות? כיום לא נוגעים בזה. כאנשים מאמינים, התחלנו להסביר לעצמנו דברים, למצוא פתרון".

למרות הצער יש ביוסק'ה גם לא מעט שמחת חיים. הוא מדבר בשטף, משלב בדבריו הומור וציניות, שמנסים להסביר את המצב שאליו נקלע. בין לבין הוא מרשה לעצמו גם לפרוץ את הסכר ופשוט לבכות. בכי של כאב. של שחרור. חשוב לו שיבינו מה עומד מאחורי המעשה של אשתו. שיידעו עד כמה חיוני שאדם הסובל ממחלה חשוכת מרפא יוכל לבחור לשים סוף לסבלו. והוא בעיקר מקווה שדבריו יזיזו משהו למישהו כאן, ואולי יחסכו לחולים אחרים את הנסיעה הקשה לחו"ל, ולמשפחתם את עוגמת הנפש שבהחזרת הגופה לארץ. "מדובר למעשה באדם שרוצה למות. שמחכה למות. וכל יום בשבילו זה עוד סבל. עם כל הביורוקרטיה של ארגון התהליך בשווייץ, אנחנו אולי הרווחנו את נורית עוד קצת, אבל היא כבר רצתה למות".

נורית ויוסק'ה התחתנו לפני 39 שנה. הם הגיעו לקיבוץ הדתי עלומים במסגרת הנח"ל, היא מרמת גן, הוא מפתח תקווה. האהבה פרחה מיד. ארבעה ילדים הביאו לעולם: שאולי (38), עירא (35), עמרי (30) ועיינה (26), כולם גדלו בקיבוץ הדתי. יש להם שש נכדות, חמש מהן הספיקה נורית לפגוש ולאהוב עד אין קץ. השישית נולדה בקיץ, אחרי מותה.

בקיבוץ היא הייתה שם דבר. עבדה כמטפלת ילדים, עד היום הילדים זוכרים את השירים שלימדה אותם. אחר כך עברה למזכירות, שם עבדה 25 שנים. אנשי הקיבוץ אהבו לשבת אצלה ולדבר. בימי חמישי, מספרים בקיבוץ, הייתה מכינה עוגות שמרים ושולחת את יוסק'ה לחלק. לזו שילדה, לזו שחולה, לזו שלא ראתה הרבה זמן. לכולם הייתה עוזרת, דואגת, נותנת מילה טובה.

באוגוסט 2012 החלה להרגיש שרגל שמאל שלה לא בסדר. היא נפלה מהאופניים, והחלה להיזהר הרבה יותר בכל פעולה. עברה סי.טי מוח כדי לשלול אירוע מוחי או גידול, והתוצאות היו תקינות. אבל בנובמבר נפלה במדרגות ושברה את הרגל השמאלית. "פה היא הבינה שזה משהו חמור יותר מאשר רגל לא בסדר, והתחילה לחפש עוד סימפטומים", אומר יוסק'ה.

כשהשרירים בידה השמאלית החלו לקפוץ ללא התרעה, היא בדקה באינטרנט והחליטה שיש לה ALS - מחלה הפוגעת בתאי העצב, עד לפגיעה בשרירי הנשימה. "קצת צחקנו עליה - היו לה קצת קפיצות בשרירים והיא כבר החליטה שיש לה את הדבר הכי נורא. אבל נורית תמיד ידעה הכל לפני כולם". חצי שנה מאוחר יותר נשלחה לבדיקת EMG, המאבחנת מחלות של מערכת העצבים והשרירים. "היא אמרה לרופא, 'תגיד לי שאין לי ALS', והוא גמגם, אבל שלח אותה לעוד בדיקות. אף אחד לא אמר לה מה יש לה. ניסיתי להסביר לרופאים שכל עוד הם לא אומרים לנורית שאין לה ALS אז מבחינתה יש לה, אבל הם לא שללו ולא אישרו".

במאי 2013 חלה החמרה בקפיצות השרירים של נורית, והיא ויוסק'ה הלכו לקבל חוות דעת נוספת. שם אמרו להם שכבר בבדיקת ה?EMG הראשונה שעשתה עלה שהיא סובלת מ?ALS. "את יכולה לדמיין מה קורה כשזוג מקבל הודעה כזאת, ואנחנו יודעים מה המשמעות של המחלה, מה היא עושה וכמה זמן יש לחיות", אומר יוסק'ה. "הרבה דמעות נשפכו שם. הרופא העלה אופציה של השתתפות במחקר, ומייד הסכמנו. כשזה הסיכוי היחיד שלך, אתה לא חושב פעמיים".

במסגרת הניסוי עברה השתלת תאי עצב, אבל מצבה לא השתפר. "היא כבר היתה בכיסא גלגלים, והצליחה ללכת בבית רק בעזרת הליכון", משחזר יוסק'ה. "בספטמבר שעבר היא הבינה שאין לה ברירה אחרת. היא אמרה שהיא לא רוצה לנסות יותר, שהיא לא רוצה להגיע לדרגה הכי נמוכה של המחלה. שהיא רוצה לנסוע לשווייץ, לארגון דיגניטאס. היא תמיד אמרה שאם היא תגיע למצב סיעודי, עדיף לירות בה. היא היתה אומרת את זה כלאחר יד, לא כמשהו חשוב, על הדרך. כשהגיעה למצב שבו הבינה שאין לה סיכוי, היא אמרה שהיא רוצה לסיים את החיים בכבוד. "אלי זה הגיע בבום. לא חיכיתי לזה. אתה לא מחכה לדבר כזה. היא אמרה, 'אני לא רוצה להמשיך. אני לא מוכנה להמשיך ככה, אני רוצה לגמור את החיים'.

"הבנתי שאם לא אסכים לזה, זה יהיה גיהינום. אני מכיר אותה אי אלו שנים, וידעתי שהיא היתה מתעצבנת וכועסת שלא נתנו לה אפילו למות איך שהיא רוצה, כשהאלטרנטיבה יותר קשה. אם לא היו מאשרים לה, היא היתה מוצאת דרך לעשות את זה בבית, רק לא להגיע למצב הכי קשה שאפשר. והיא לא הפסיקה כל הזמן לנסות לשכנע את עצמה שזה מה שצריך לעשות. מבחינתה, עם הידרדרות המחלה, האדם הופך למעשה לשק מונשם ומוזן, וכך הוא מצליח למשוך עוד כמה שנים בלי שיפור. הבנתי שפשוט אין טעם להתווכח איתה, היא כל הזמן היתה מתעצבנת עלינו ואמרה שאנחנו נגדה, כאילו לא הבנו אותה בזה שאמרנו לה 'בואי, נחיה ונראה'. שווייץ מבחינתה היה פתרון הולם". המילים "המתת חסד" כמעט לא נאמרות כאן. "שווייץ", אומר יוסק'ה, כשם קוד מוסכם.

בני הזוג פנו לארגון, שעוזר לחולים סופניים לסיים את חייהם בכבוד באמצעות אבקת סודיום?פנטוברביטל - רעל שמדכא את מערכת העצבים המרכזית ומוביל בסופו של דבר להפסקת הנשימה. עוד לפני כן, נורית חתמה על צוואה לחיים, שזה אומר שאם יהיה צורך, היא לא תחובר להנשמה. "זה מותר במסגרת חוק החולה הנוטה למות, וגם מותר לפי ההלכה. אבל דווקא הנשימה שלה היתה בסדר עד הסוף".

"נרדמה", מתאר יוסק'ה את הפעולה, כאילו בחירת המילים מבטלת את הפעולה המצמיתה של המוות. לפרקים הוא אפילו מודה שלמרות שראה איך אשתו נפרדה מהעולם, הוא מתקשה לקלוט שהיא לעולם לא תחזור. תכשיטיה עדיין מונחים בקופסה בחדר השינה, ובארון עדיין נמצאים חלק מהבגדים.

כמה חודשים אחרי שנורית "נרדמה", הוא נסע לטיול מאורגן ביפן, לנקות את הראש. הוא חזר משם עם בובת רקדנית יפנית והניח אותה בארון הזכוכית בסלון, ליד אוסף הבובות של נורית. עד היום הוא מניח כוסות וספלים על תחתיות, "כאילו אני עדיין מנסה לרצות אותה". אבל על המיטה הזוגית נותרה שמיכה אחת, מקופלת בקפידה רק לצד אחד.

במבצע צוק איתן נשאר בקיבוץ, שספג רקטות ואזעקות רבות. גם במבצעים הקודמים נשאר שם, אך הפעם היה לבד. "המשכתי בחיי כרגיל. באחד הערבים אפילו ישבתי עם חברים בחוף ניצנים, וראינו יירוטים בשמיים. בחוף הזה אמנם לא היו נפילות, ובכל זאת, התגרינו בגורל. תמיד אנחנו נפגשים בניצנים, ואחרי שדחינו כמה פעמים, החלטנו הפעם שלא נוותר. נורית בטח לא הייתה נותנת לי לעשות את זה".

"אימא לא רצתה למות", אומרת הבת עיינה, "היא פחדה מהמוות, היא לא רצתה להיעלם. אבל היא הבינה שאין ברירה". היא משחזרת איך קראה אמה לה ולאחיה והושיבה אותם לשיחה המצמררת, שבה בישרה להם על תכניתה. "היא אמרה שהיא רוצה להפסיק לחיות, שהיא לא יכולה להמשיך כך. כאילו רצתה לשמוע מה אנחנו אומרים על זה, למרות שהייתה די סגורה על העניין. אני בכלל לא רציתי לשמוע על זה. אמרתי שאני מבינה, ושהיא ואבא יעשו מה שהם צריכים, אבל אני לא בעניין. בטח שלא רוצה לבוא איתם. אחד האחים אמר שזה לא יקרה, שלא יהיה לה אומץ.

"אחרי שבועיים קיבלתי סמס מגיסתי, ששאלה אם אני יודעת שאימא שלי רוצה לטוס לשווייץ. הייתי בשוק שזה הפך מרעיון למשהו שקרם עור וגידים. סיפרתי לחברה הכי טובה שלי, והתחלתי לבכות. הצלחנו להבין אותה. הדיון העיקרי היה אם לטוס איתם או לא. בהתחלה אימא ביקשה שאני והאחים שלי לא נבוא איתה לשווייץ. היא דאגה לנו. לא רצתה לעשות עניין גדול מהמוות המתוכנן. היא ביקשה רק שאבא ואחיה צביקה ילוו אותה. אבל בשלב מסוים הבנתי שאם אטוס איתם, אקבל עוד זמן איתה. עם כל הקושי, הבנתי שהכי טוב בשבילי זה להיות איתם. אמרתי להם, 'מה זה, אתם ההורים שלי, אין לי בית אחר'. בהתחלה האחים שלי ניסו לגונן עלי. אמרו שלא כדאי לי לנסוע, שזה יעשה לי טראומה. אבל אז ישבנו וחשבנו והבנו שזה לא הגיוני שאנחנו נשב בבית בזמן שאמא ואבא בשווייץ, ונחכה לסמסים או לטלפונים לדעת מה קורה. מה, נלך לעבודה כרגיל? בסוף גם האחים שלי החליטו לבוא".

יוסק'ה אומר שהמסע הביורוקרטי היה ארוך ומסורבל. "כל מסמך היה צריך להיות מתורגם לאנגלית וחתום על ידי עורך דין נוטריון, והכל דרך הדואר, וחלק מהתשלומים עשינו באינטרנט. בשלב הראשוני נדרשנו להירשם כחברים בעמותה ולשלם 12 אלף שקל. לאחר מכן שלחנו מסמכים רפואיים מתורגמים לאנגלית, המעידים שנורית חולה סופנית ומתאימה לקריטריונים של הארגון. ואז ביקשו גם חוות דעת של פסיכולוג, שנורית מקבלת את ההחלטה בדעה צלולה. היינו בבעיה, כי לא סיפרנו לאף אחד מבחוץ שאנחנו הולכים לעשות זאת. איך תסביר לרופא? אז הסברנו לו שהוא צריך להעיד שהיא בדעה צלולה בבקשה לא לחבר אותה למכשירים מאריכי חיים. הוא דיבר איתה וכתב שהיא צלולה לגמרי. באיזשהו שלב התייעצנו גם עם עורך דין, לראות שהכל חוקי".

כשהם כבר נחושים בדעתם ועמוק בתוך התהליך, פנה יוסק'ה לרב מהזרם הציוני כדי לקבל סוג של אישור הלכתי. "הרב אמר שזה לא מותר, אבל גם לא אסור. לא מותר, כי החיים הם ערך עליון, אבל שאם תעשה זאת לא תצא חייבת. "אני מניח שאם התשובה היתה לאו מוחלט, היינו פועלים בניגוד לדעתו. היה קשה לנו לקבל איסור למהלך כזה, כי אי אפשר לכפות על אדם חשוך מרפא, שסובל מאוד גם נפשית, להיות כלוא בתוך גופו ולהינמק בו עד יום מותו הטבעי. לא היינו יכולים לקבל זאת. ונורית היתה צדיקה, שמרה תרי"ג מצוות. בכל שבוע אפתה חלות והפרישה חלה. אחרי שנפטרה, היו שאמרו עליה זיכרון צדיקה לברכה, שאלה דברים שאומרים על צדיקים גדולים. בכלל לא בטוח שבמעשה הזה היא חטאה, בגלל כל המצב שלה. אנחנו התרנו את עצמנו, והרב אושש את התיאוריה שלנו, שבמצב הזה קשה לאסור עליה לעשות דבר כזה".

"זה סוג של התאבדות", אני מעזה לומר את אחת המילים הקשות, לפי ההלכה, ויוסק'ה לא מופתע. "כן, סוג של התאבדות", הוא מהנהן. "פעם היו קוברים מתאבדים מחוץ לגדר. היום כבר לא. אומרים שבטח האיש התחרט ברגע האחרון. מבחינתי, עניין הקבורה לא היה שיקול. יש אנשים שקשה להם לחשוב על קבורה מחוץ לגדר, אבל היינו צריכים לפתור את הבעיה שלה בחיים, ולא במוות".

בתחילת דצמבר 2013 הגיע האישור מארגון דיגניטאס, שהוא מוכן לסייע לנורית לסיים את חייה. בני הזוג שלחו לארגון מסמכים נוספים המעידים על זהותה, וכל שנותר להם הוא לחכות לתאריך. "לא קיווית אולי שזה ייקח עוד זמן?" אני שואלת את יוסק'ה, והוא עונה מיד שלא, כי ידע שנורית תשתגע. אחר כך הוא אוזר אומץ ומודה שאולי כן, בסתר ליבו, קיווה לעוד קצת זמן, אבל ידע שבשבילה זה נצח. "הרגשנו כבר בלחץ של זמן, כאילו מיהרנו למות, כי מצבה הידרדר מאוד. כל יום שעבר היה מורט עצבים. בסוף נתנו לנו תאריך - 3 בפברואר. עוד חודש וחצי. נורית חשבה שהיא משתגעת, אבל לא היה לנו מה לעשות בנידון. קיבלנו תאריך למות".

לאט לאט, החלו לספר לאנשים. תחילה למעגל הקרוב ביותר, לאחר מכן למשפחה המורחבת, ובשבוע האחרון של הנסיעה, גם בקיבוץ. נורית החלה תהליך ארוך וממושך של פרידה. "זה לא חיים", אמרה למצלמת הווידאו, "אנשים לא מבינים מה זה לחיות כך. גם מי שהכיר אותי קודם ויודע מה הייתי, מגיע לחצי שעה והולך. הם קמים מהכיסא, ואני נשארת".

במהלך ההמתנה הארוכה, מצבה הבריאותי המשיך להידרדר. היא התקשתה בדיבור ובבליעה, ויוסק'ה טיפל בה במסירות. "את יד ימין היא עוד הצליחה להזיז מעט, והיתה מאמנת אותה בכדור לחיצות, כי בשווייץ אתה צריך לקחת את כוס הרעל ולשתות אותה בעצמך. היא התאמנה כדי למות. ואין מילים לתאר את הייסורים שעוברים על אדם שמחליט לסיים את חייו לפני שהמחלה תכריע אותו".

"תביני, אמא לא באמת רצתה להשלים עם המוות", אומרת עיינה ולא מצליחה לעצור את הדמעות. "היא היתה מעדיפה שאם כבר, אז שזה יהיה בבית שלה, אולי במדינה שלה. אבל בגלל שאין את האופציה הזאת, היא היתה מוכנה לטוס למדינה אחרת בשביל זה".

"ואז התחלנו לעשות לה שבעה בעודה בחיים", ממשיך יוסק'ה. "אנשים הגיעו אלינו להיפרד, לספוג עוד קצת מנורית, ללטף, לחבק. ונורית, שבהתחלה התביישה, נהנתה בסופו של דבר מהאהבה ומתשומת הלב. אפילו היו פה צחוקים כשאנשים באו לבקר. אבל כשאמרתי לה בואי, זה הזמן לעשות משהו מטורף שלא עשית מעולם, היא כעסה עלי. אמרה שאני לא מבין שזה לא אפשרי, פיזית ונפשית. למעשה היא פשוט איבדה כבר את העניין בחיים.

"לכל מי שהעז לבקר אותה היא אמרה: 'אל תדונו אדם לפני שתהיו במצבו'. ושוב הסבירה, ושוב התנצלה. אבל היתה נחושה. עוד לפני שעלינו למטוס קיבלנו הודעות טקסט מחברים רחוקים שקראו לנו לא לטוס, לנסות להילחם במחלה. היו כאלו שלא הירפו, שאמרו שזה נוגד את הדת, שנחשוב על הילדים והנכדים. היו ניסיונות לשכנע, שהדפתי בעדינות. היא כבר היתה עייפה מהכל, לא יכלה להתמודד עם השאלות והתהיות. גם ככה היינו כולנו בסערת רגשות, לא היה סיכוי לשכנע אותנו אחרת.

"וחשוב להבין - הקהילה פה בקיבוץ זו קהילה דתית. אין לי ספק שלא כולם היו תמימי דעים בנושא, אבל הרוב הבינו את נורית. יותר מזה, מוסדות הקיבוץ, שעקרונית אסור להם לנקוט עמדה, עזרו בהכנת מודעות האבל, מסע ההלוויה, הקבר, בלי לשאול שאלות. דברים שהיו מובנים מאליהם בכל מקרה אחר, ובמקרה הזה ראויים להערכה".

חמישה ימים לפני התור בדיגניטאס, לפי התוכנית המוסכמת מראש, עלו נורית, יוסק'ה, צביקה ועיינה על טיסה לציריך. אחריהם טסו שלושת הבנים. נורית טסה במחלקת העסקים, כדי שתוכל לשכב במהלך הטיסה. אבל גם במחלקה הזו אי אפשר להשכיב את הכיסא לגמרי, ויוסק'ה מספר שהיא סבלה מאוד.

"היא הייתה חייבת כל הזמן לשנות תנוחות, ולטוס בישיבה היה בלתי אפשרי מבחינתה. היא לא שתתה כלום לפני, כדי שלא תזדקק לשירותים במהלך הטיסה. זה היה אחד הדברים שהפחידו אותה, שהיא צריכה לטוס כדי לעשות זאת. הגוף שלה היה כל כך נוקשה כשהגענו, שצוות שנכנס עם כיסא גלגלים כדי להוציא אותה מהמטוס לא הצליח להעביר אותה לכיסא. הצוות במטוס לא הצליח לעזור, לי היה קשה, כולם בכו. אחרי שאיכשהו הצליחו, היא הרגישה יותר טוב.

"אני מאמין שזה אחד הרגעים שכל מי ששאל למה היא עושה את זה ואיך היא יכולה לעשות זאת, היה צריך לראות כדי להבין. קשה להאמין איזה סבל עובר אדם חשוך מרפא כדי לסיים את חייו בכבוד, מהי עבורו המשמעות של להיטלטל כל הדרך לשם, לחכות לאישור, וכל הזמן הארוך של ההמתנה. בזמן הזה האדם חי יותר, אבל זה מקצר את חיי הנפש. זה לא עוזר לחולה או לקרובים אליו". כשהגיעו למלון בציריך, בא אליהם רופא מטעם דיגניטאס, ששאל את נורית אם היא בטוחה שזה מה שהיא רוצה לעשות. נורית ענתה, כהרגלה, "יותר מתמיד".

ואז הגיעה ההמתנה האמיתית. מיום שישי ועד יום שני. הכל כבר היה מוכן. נורית, יוסק'ה וילדיהם העבירו את הזמן בפרידה ארוכה ונוראה. טיילו קצת בעיר כשהיא בכיסא גלגלים, עטופה בשמיכה להגן מהקור. לפעמים צחקו, לפעמים בכו. תיעדו בווידאו רגעים אחרונים, מילים אחרונות, סליחות שרצתה לבקש. "יום לפני שהיא נרדמה, היא ישבה והכתיבה לי מכתבים לכל אחד מהילדים. פרידה, אהבה, סליחה. כמו תמיד. בכינו שנינו והתחבקנו כל הזמן".

במהלך השבת עלתה התנגדות נוספת מהקהילה הדתית. עוד כשהיו בארץ פנה יוסק'ה לבעל חברה חרדי משווייץ, כדי שידאג להטסת הגופה לישראל. אבל כשהתפללו בבית הכנסת בציריך, הרב המקומי הבין את מטרת ביקורם וביקש לא לאפשר את הטסת הגופה. "הוא לא רצה שיהודים יבואו לשווייץ כדי למות בצורה כזו", מסביר יוסק'ה. בדרך לא דרך, עם עזרה של מכרים מישראל שהכירו את הרב, הצליחו בני המשפחה להסביר לו, ולבסוף הוא אישר לחרדי להטיס את הגופה.

ואז הגיע יום שני. "היום הארור בחיינו", מגדיר אותו יוסק'ה. תורה של נורית למות היה בשעה 11. "ידענו טכנית מה הולך להיות. הגענו, והסבירו לה שוב מה היא לוקחת. אמרנו שהרופא המליץ לקבל את החומר דרך הווריד, כי היא מתקשה בבליעה, אבל האחיות המליצו שהיא תשתה, והיא הסכימה. מה היא יודעת, אנחנו לא באים בכל שבוע למות. אז תרגלו איתה. הביאו לה כוס עם כמות מים של המשקה. אמרו לה יש לך דקה לשתות את כל הכמות, שהיא לא גדולה, וכדאי בשלוש לגימות. לנורית היו בעיות בבליעה והיה לה הכי קשה לשתות מים, אבל היא הצליחה לשתות את זה.

"ואז הגיע הרגע, נכנסנו כולנו איתה. האחיות אמרו שאנחנו יכולים לקחת את הזמן, אבל ראיתי את המבט של נורית בעיניים. מבט שאמר כבר 'די, אל תמשכו'. היא לא אמרה כלום, אבל שאלתי אותה אם היא רוצה שכבר יביאו את החומר, והיא אמרה שכן. אני מבין אותה. זה מתח כל כך גדול. אני לא חושב שהיא חשבה עלינו. דקה לפני עוד צחקנו על משהו, אני אפילו לא זוכר על מה. והביאו את הכוסית.

"נורית הייתה לחוצה, ושתתה הכל בלגימה אחת, לא שלוש כמו שאמרו בהתחלה. היא החלה להשתנק, להיחנק, והאחות הרגיעה אותנו שזה בסדר. זה יצא מצחיק, היא כאילו אמרה לנו זה בסדר, היא תמות, אל תדאגו. דקה וחצי אחר כך נורית כבר נרדמה על המיטה. הילדים ישבו לידה ואמרתי להם שילכו, שיזכרו אותה ככה, ישנה".

הילדים הסכימו שאין טעם להישאר. "צחקנו איתה עד הרגע האחרון", נזכרת עיינה, "בכינו וצחקנו יחד. כמה שזה טרגי שם, החדר הזה מאוד מחמם. מצעים צבעוניים, שטיח, שוקולד, קפה. הכל רגוע ושל?ו. שום דבר לא מפחיד. זאת אומרת, כאילו לא מפחיד. רק ברגע שנתתי לה נשיקה והיא לא התעוררה, הבנתי. נשארנו איזה שתי דקות והבנו שהיא לא מתעוררת ואין מה להישאר. בדרך חזרה היינו בשו?ק".

יוסק'ה נשאר לידה. "האחות אמרה שבין שתיית החומר ועד להפסקת נשימה יכולות לעבור עשר דקות או שעה. צחקתי עם עצמי, שנורית תמיד לקחה הכל ברצינות, בטח זה ייקח שעה. ובאמת עברה שעה. ושעתיים. ושלוש. והאחיות הפכו אותה מצד לצד, וכל הזמן אין החמרה, היא ישנה, ואני יושב לידה. אתה כבר לא יודע מה לעשות עם עצמך. הסתובבתי בחדר, ישבתי, קמתי, חיכיתי. צביקה חזר, ואמרתי לו שאולי נלך להסתובב קצת בחוץ, לא להיות פה.

"וידאתי עם האחות שאין מצב שהיא יכולה להתעורר, כי אם היא היתה מתעוררת, היא היתה הורגת אותנו שזה לא הצליח. חזרנו אחרי חצי שעה, ואז האחות אמרה שאלו הנשימות האחרונות שלה, שברגע שהלכתי החלה ההחמרה. הם לא מחברים למכשירים או משהו. מודדים דופק בפרק היד. זהו.

"זה מדהים, אולי היא חיכתה שאלך? אולי הנוכחות שלי עשתה לה משהו? אחרת איך יכול להיות שברגע שהלכתי חלה החמרה? דקה אחרי שחזרנו, ארבע שעות וחצי אחרי שהיא שתתה את החומר, קבעו את מותה".

רק אז, כשנקבע מותה של נורית, יוסק'ה הרשה לעצמו להתפרק. חודשים של המתנה, טיפול רפואי וביורוקרטי באו לסיומם. ויוסק'ה צעק אל השמיים. "צעקתי למה זה קרה לנו. אני יודע שהרבה אנשים עוברים דברים כאלו, מחלות, מוות מוקדם, אבל הפעם זה קרה לי, וזה היה נורא. אתה לא יכול לקבל דבר כזה כמובן מאליו. פתאום הגיע סוף הדרך. הסוף שלה".

גם אחרי המוות נקלע יוסק'ה לקונפליקט הלכתי. שחרור הגופה דרך דיגניטאס אורך כיומיים-שלושה, עד שמקבלים את כל האישורים, והלנת גופה אינה מקובלת. "הם לוקחים את הגופה למבנה של העירייה, וצריך אישור לשחרר אותה. המשטרה גם מגיעה לוודא שמדובר במוות בדרך הזו, והכל צריך לעבור בין המוסדות בדואר וזה לוקח זמן. אבל אחת האחיות הציעה לנו פשוט להעביר את המסמכים בעצמנו, וכך עשינו".

יום לאחר המתת החסד שבה המשפחה לארץ עם הגופה. למחרת בצהריים התקיימה ההלוויה, ואחריה שוב שבעה, הפעם באמת בלי נורית. "הרבה אמרו לי שגם אני גיבור, שהייתי איתה בכל התהליך. אמרתי שזה בעל כורחי. זה לא עושה את זה קל יותר או נכון יותר. זה מה שקורה וזהו".

ויש לו גם תקווה קטנה לחולים אחרים. חוק מוות במרשם רופא, שאושר לאחרונה בוועדת שרים לחקיקה, עתיד לעלות לדיון בכנסת, ואולי יאפשר המתת חסד גם פה. "אני חושב שכל מי שאומר לא לעשות את זה, וכל רב שפוסק שהדבר הזה אסור, שילך לחיות במחיצת אדם במצב סופני כמה ימים. כמה לילות. שיטפל בו. שיראה מקרוב מה זה להיות סיעודי מלא. רק ככה, אולי, אפשר להבין ולאפשר את הפתרון הזה.

"נורית לא הייתה אדם אמיץ בחייה, היו פעמים שחשבתי לעצמי, אולי היא לא תרצה לעשות את זה בסוף, אולי באמת לא יהיה לה האומץ. אבל כולנו נקלענו למשהו שלא חיכינו לו ולא ציפינו לו, והיא הספיקה להיפרד בדרכה ולשמוע שבחים בחייה, וברגעים האחרונים היא גילתה את האומץ הכי גדול שלה. וזו זכות גדולה מאוד".