מדיטציה היא רק להיות בלא לעשות דבר. אף פעולה, אף מחשבה, אף רגש. אתה רק קיים, וזה תענוג עילאי" (אושו)
קיבלתי הזמנה להתארח בפסטיבל "אושו ישראל", שהתקיים בשבוע שעבר בגבעת חביבה. עוד לפני שידעתי במה דברים אמורים הרגשתי שזו הזדמנות נהדרת להתחבר קצת לעצמי, לשחרר את אשתי מנוכחותי (שביולי?אוגוסט, עם "צוק איתן" וכל זה, הפכה קצת מעיקה), ולהתנתק באופן זמני מהבלי היום?יום. בחושיי המחודדים חשתי שזה הצ'אנס שלי להבין סוף סוף מי אני, מה אני, מאין אני בא, לאן אני הולך, ואם יש שם חניה.
כהכנה מוקדמת נכנסתי לאתר של החבר אושו. למדתי שמדובר במורה רוחני הודי גדול ובר?מינן, שהתמחה בכל מיני סוגים של מדיטציה, שנועדה לשחרר לחצים מגופו ומנפשו של האדם המודרני, שזה לגמרי אני. מתנגדיו של אושו אמרו עליו שהוא האדם המסוכן ביותר מאז ישו. אמרו שהוא עריץ שקרן, חמדן ונהנתן, ויש מידה של צדק בדבריהם. אושו החזיק אוסף של 97 מכוניות רולס רויס, אבל דרש מנאמניו לעבוד חינם שבעה ימים בשבוע. ממש אדם כלבבי, הרי תמיד חלמתי לשכב על מחצלת בראש נקי ממחשבות עם מיליוני מאמינים וגדוד רולס רויס בחצר.
יותר מזה, התכונה הכי מרשימה שלי היא היכולת לשכב על הספה שעות, לבהות בחלל בעיניים ריקות ולא לחשוב על כלום, ולפי אושו זוהי המדיטציה האמיתית! איזו התרגשות... האם ייתכן שאני ואושו ענפים של אותו עץ?
הפסטיבל מציע למבקריו מבחר עשיר של סדנאות, מופעים והתכנסויות. מו?דעות בתנועה, ריקוד אקסטטי, סדנה על סוכר, בריאות ומצבי רוח, מדיטציית מוות, ניאו טנטרה, ניקוי רגשי, ניקוי רעלים, ניכוי במקור. ועוד המון רעיונות מסקרנים שמועברים על ידי מרצים ומדריכים, שחלקם הוסיפו לשם הפרטי שנתנו להם הוריהם שם נוסף, הודי, בסגנון "רישי", "שרדהה" ו"אאדהר", כדי להוכיח שהם רציניים.
בהתחלה הייתי סקפטי. מה לי ולכל זה? מעולם לא הרגשתי צורך לנסוע להודו, כל חיי התרחקתי מטיפוסים רוחניים לובשי שרוואלים, מגודלי ראסטות ומעשני נובלס, אף פעם לא הייתי בהופעה של להקת שבע, אני אלרגי לקארי וחלש בקאמה סוטרה. אז עכשיו, בגילי המתקדם אני אתחיל לשנות סדרי עולם?
מצד שני, למה לא. אומרים שאף פעם לא מאוחר להשתנות. חיי הם תצוגה אילמת של חומריות חסרת תוחלת, ולעיתים אני מייחל לסערה שתטלטל אותם. אני מבלה יותר מדי בקניונים, הארון שלי מלא בגדים מיותרים, הבית מלא במכשירי חשמל ובמחשבים, אני עמוס פחדים, תסביכים ומחסומים, ואולי הגיעה העת לשנות משהו באורחות חיי. נלך, נפתח כמה צ?אקרות, אולי על הדרך אני אצליח לראות את האור, ואם גם איזו רולס רויס תתגנב לחניה, הרווחתי פעמיים.
החלטתי להשאיר את הציניות בבית ולנסוע. הדילמה הראשונה היתה מול הארון. מה לובשים לאירוע כזה? ג?ינס ונעלי התעמלות לא יתאימו לסדנת ריקוד אקסטטי, ושרוואלים מאווררי אשכים אין לי. התלבטתי בין שמלה פרחונית של אשתי, לפריאו בסגנון קלאב מד. בסוף סגרתי על מכנסי טרנינג, שמשמשים אותי באימוני אמנות הלחימה הקוריאנית שאני מתרגל כבר כמה שנים. הם נוחים, מאווררים, ובתאורה עמומה גם מחמיאים לי. בחניה היו מאות מכוניות עם לוגואים של בנקים, חברות ביטוח והייטק. אני כנראה לא הבורגני היחיד בפסטיבל. היו שם הפריקים והרוח?נים, שמלווים כל פסטיבל כזה, אבל היו גם בעלי מקצועות חופשיים, שכירים ועוסקים מורשים, שממש כמוני, באו לחפש משמעות ושינוי. ראיתי מנהל בנק, שביום?יום מזמבר את לקוחותיו בעמלות שורה, רוקד באקסטטיות כאילו אין אוברדראפט בעולם, ולידו בעלת מכון לקוסמטיקה, שלקחה כמה שעות של חופש מלהוציא שחורים מהאף כדי להשתתף בסדנת ריפוי הילד הפנימי.
נכנסתי לסדנת Tantric Pulsation של ידידי רפיק ובת זוגו רותי. את רפיק, שהיה פעם תמיר קמחי, אני מחבב. הוא פיקח, משעשע ולא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. הממזר גם נראה צעיר בעשר שנים מגילו ועושה רושם שהוא מבסוט מהחיים. האם אלה גנים טובים, או שהוא באמת מצא את הדרך אל האושר? קשה לדעת.
בסדנה שלו, שהוא כינה "סוג של עשיית אהבה עם היקום", השתתפו עשרות אנשים. רפיק שאל אם אנו חוששים לעשות אהבה עם היקום, וחלקנו ענה מה שענה. אני שתקתי, כי ידעתי את האמת. אם אני הייתי עושה אהבה עם היקום, הוא היה קם ומזמין לעצמו מונית.
אחרי חימום שכלל קפיצות, נהמות ותנועות ידיים, נשכבנו על מזרנים ושקענו בנשימות קצובות ועמוקות למשך 30 דקות, כשהאגן עולה למעלה ולמטה ומדמה תנועת רבייה. היה ממש קשה, השפתיים התייבשו לי והרגשתי נמלול ברגליים. מסביבי היו כמה אנשים שנכנסו לאקסטזה ונהמו כאילו הם בסרט פורנו. זה היה קצת מביך, אבל המוסיקה הייתה חזקה והתרכזתי בעצמי. כשזה נגמר נשמתי לרווחה, התהפכתי לצד וביקשתי סיגריה, אבל לאף אחד לא היה לתת לי.
בהמשך התלבטתי בין סדנת "אכילה אינטואיטיבית" לסדנת "לשתות קפה עם הפחד". אני סובל מאכילה אינטואיטיבית כבר הרבה שנים, אבל מעולם לא שתיתי קפה עם הפחד. אני בדרך כלל שותה את הקפה שלי עם חברים ועם סויה. הלכתי לסדנה בציפייה לאיזה קפה קטן, אבל טעיתי.
המנחה, ד"ר פרידה דניאלי, סיפרה על הפחדים שלה וביקשה שנשכב על המזרנים ונחשוב על הפחדים שלנו. ניסיתי לדרג את הפחדים שלי, שבראשם פחד גבהים, פחד מארוחות חג ופחד להירדם בסדנאות. פרידה אמרה שמי שמרגיש צורך לנמנם יכול, כי המסרים יעברו גם בשינה. זרמתי עם ההצעה, וישנתי ממש טוב. התעוררתי רק מהפחד שאתחיל לנחור.
צעדתי מעדנות במתחם הפסטיבל, כשפתאום ראיתי עץ וחשתי צורך עז לחבק אותו. העץ אמנם לא החזיר לי אהבה, אבל הסקתי שזה בגלל שהוא לא מכיר אותי מספיק. אגב, הפעם האחרונה שחיבקתי עצים היתה בל"ג בעומר, בזמן שסחבתי קרשים למדורה של הבנות. גם אז התקשיתי לייצר איתם אינטימיות. בסדנת "איזון דרך מגע" שוב שכבנו על מזרנים, אבל הרגשתי שישנתי מספיק ליום אחד. עשינו כמה תרגילים מאזנים, נגעתי בכל מיני מקומות, חיבקתי את עצמי באהבה וחשתי שיחסית לאחרים אני די מאוזן, אם כי לא לחלוטין.
כנראה משהו מהרוחניות החדשה שלי פיעפע החוצה, כי בדרך לאוטו נדבקה אלי עז. אני דווקא מחבב עזים, בעיקר את היוגורט שלהן, אבל העז הזו היתה פחות בעניין של לתת ויותר בעניין של לקבל. אז נתתי לה לאכול ענפים ונפרדנו עז עז לדרכה.
נכנסתי הביתה כשאני מרחף מעל הרצפה. עורי היה מתוח, והיה נדמה לי שהילה של קדושה מרצדת מעל ראשי. חשתי כאילו מישהו הזריק לי בוטוקס רוחני לנשמה, וידעתי שאני הולך להכניס את אשתי חזק לעניין. הבנתי שאם אני גורם לה לזרום איתי במסע הרוחני החדש, בשלב ראשון אני מפחית באופן משמעותי את הצורך שלה בקניות ובאקססוריז, ובשלב שני אנחנו מפסיקים את המרוץ המטורף ועוברים לגור עם העז בראש פינה.
סיפרתי לה בהתלהבות על סדנאות הנגיעה, על הטנטרה ועל הדרכים הנפלאות שבעזרתן נוכל לשפר את הזוגיות ואת חיי המין שלנו. היא הייתה שקועה בקטלוג החדש של איקאה ובלי להרים את הראש אמרה שזה נשמע מרתק. כשהיא סוף סוף הביטה בי, היא ביקשה 200 שקל, כי אין לה מזומנים והיא קבעה לשתות קפה עם חברות. נזכרתי ב"לשתות קפה עם הפחד", אבל היא אמרה שהיא מעדיפה את הקפה שלה עם פאי תפוחים, והלכה.
מבואס ושבע נגיעות הדלקתי את הטלוויזיה. בחדשות הייתה כתבה על דאעש. מישהו טען שהם לא מהווים איום על ישראל, אבל אני חשבתי על אושו, שאמר: "אני מתנגד לגבולות ולמדינות, ואני לא רואה כל תקווה לקיום ישראל בתוך 200 מיליון אנשים ששונאים אותה".