אתמול התבשרנו שהצבא כבר בודק 99 תקריות שאירעו במהלך מבצע "צוק איתן". מתוכן, בחמש הוחלט לפתוח בחקירה פלילית (שבעה תיקים אחרים כבר נסגרו). לכאורה, זו אמורה להיות בשורה שראוי לברך עליה. אלא שהניסיון מוכיח אחרת.
מלחמה בדרום | כל הכתבות, הפרשנויות והמאמרים
הבטחות רשמיות וחגיגיות להגיע לחקר האמת לאחר מתקפות קודמות ברצועת עזה, התבררו בדיעבד, פעם אחר פעם, כמראית עין של חקירה. שהרי, לא מדובר בחקירות שבוחנות את אחריות הדרג המדיני; כן מדובר בחקירות שמנוהלות על ידי אותו המנגנון שאישר את מדיניות הפתיחה באש ונתן לה מראש גושפנקא של חוקיות. כלומר, מי שאישר מראש - "חוקר" את עצמו בדיעבד. אלו חקירות שמתנהלות בחוסר שקיפות, ושהמערכת שיזמה אותן מתייחסת אליהן כאל סוג של "כיפת ברזל משפטית" (אם לצטט למשל את השרה לבני). שבעי חקירות ולמודי אכזבות, אי אפשר שלא להגיע למסקנה ש"כאילו חקירות" כאלו אינן יכולות להתמודד באמת עם מה שקרה הקיץ בעזה.
למציאות המתמשכת הזו, של אלימות שהיא יקרה לקורבנותיה וזולה למחולליה, יש השלכות מרחיקות לכת: מדובר במנגנון שהוא נשמת אפו של הכיבוש.
ללא אלימות, לא יהיה כיבוש. אין דרך לשלוט בעם שלם לא מתוך קרעי אדמותיו, כפי שישראל עושה בגדה; ולא שליטה חיצונית, כפי שישראל עושה בעזה ללא שימוש באלימות על ידי הכוח הכובש. טול מהכיבוש את אלימותו, והנה הוא מתאיין. אפשר לכיבוש את אלימותו, והנה הוא שורד עוד שנה ועוד שנה, בדרך אל היובל ומעבר לו.
האלימות הזו היא מרובת רבדים: זו אלימות יומיומית של כיבוש מתמשך המצור על עזה, גזל האדמות בגדה, הגבלות התנועה, מניעת הפיתוח, וזו אלימות קטלנית בפעולות השיטור היומיומיות בגדה כמו בדיכוי הפגנות פלסטיניות, או כפי שאירע לאחרונה בהיקף מחריד בעזה. הפצועים, הנכים ומשפחות ההרוגים יודעים בעשרות אלפיהם כמה אלימות נדרשה ב-47 השנים האחרונות כדי לקיים את הכיבוש.
להסיר את מסכת הצביעות
לכן, הדיון הציבורי המתקיים בימים אלו בנוגע לחקירה של התנהלות הצבא במהלך הלחימה בעזה בקיץ 2014 אינו ויכוח משפטי תיאורטי בין מומחים למשפט הומניטרי בינלאומי לבין משפטני מחלקת הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית. זהו אינו ויכוח רק על פרשנות המונח "מידתיות" או מה מהווה "מטרה לגיטימית". זהו דיון על נשמת אפו של הכיבוש.
כי עד היום, האלימות יקרה לקורבנותיה וזולה למחולליה. אולם חקירה עצמאית ואמינה לא של חיילים זוטרים אלא של הדרגים הבכירים שנושאים באחריות האמתית כולל הפרקליט הצבאי הראשי, הדרג הפיקודי הבכיר ובכירי הקבינט עשויה לנתק את הכיבוש מצינור החמצן שלו: היא יכולה לחשוף כיצד הדרגים הבכירים שולחים את חייליהם להפעיל את האלימות הזו נגד פלסטינים והיא יכולה להפוך את האלימות ליקרה גם אם לא קטלנית למחולליה.
אלימות ללא מתן דין וחשבון היא ממנגנוני הכיבוש העיקריים. ביחד עם ביורוקרטיית האישורים והשימוש הציני ב"הסדרי הביניים" הנצחיים, ביחד עם התוואי, הזמני כמובן, של גדר ההפרדה, ביחד עם ההתנחלויות ההולכות ומשתלטות על כל חלקה ריקה. ביסוד כל אלו נמצא המנגנון שהוא נשמת אפו של הכיבוש: האפשרות של הכובש להפעיל אלימות נגד הנכבש מבלי לשאת בתוצאות.
רוצים לקרב את סיום הכיבוש? תתעקשו לחקור את עזה. לא "חקירה" מהסוג ש"בצלם" הודיע לאחרונה שהוא קורע מעליה את מסכת הצביעות ומסרב לסייע למנגנון הטיוח שהיא מהווה ברוח ובמעש; אלא חקירה עצמאית, אפקטיבית, כזו שתרעיד את אמות הספים כמו כשפצצה ממטוס קרב פוגעת בבניין מאוכלס בלב שכונת מגורים והורגת עשרות. כמו כשכדור חי פוגע בחזהו של נער פלסטיני והורג אותו.
הכיבוש הוא אלימות: יקרה לנכבשים, זולה לכובשים. אם האלימות היתה הופכת ליקרה עבור הכובשים, היא הייתה נאלצת לחדול. בלי אלימות, אין כיבוש. תתעקשו לחקור את עזה. תחשבו על סיום הכיבוש.
הכותב הוא מנכ"ל בצלם מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד