היום לפני 13 שנים התרחש אירוע טראומטי מכונן בתולדות האומה האמריקנית, שהצמיח תמורה מפליגה בהתנהלותה האסטרטגית למשך כמעט עשור. הפיגועים ההמוניים במגדלי התאומים ובפנטגון, שביצע ארגון אל?קאעידה, היוו זרז לעיצובה של מדיניות חדשה, שהושתתה על רעיון מלחמת המנע בטרור העולמי ובמדינות המעניקות לו חסות. זאת, על יסוד האמונה שמיגור משטרים רודניים ותומכי טרור יעניק את התשתית לגיבושו של סדר אזורי ועולמי דמוקרטי ויציב.
ואולם דא עקא שיישומו של בסיס חשיבתי זה בזירות הקרב של אפגניסטן ועיראק (שחרף משטר הדיכוי ששרר בה בעידן סדאם חוסיין, לא היתה קשורה לפיגועי 11 בספטמבר), לא הכשיר את הקרקע לכינונן של חברות חופשיות ופתוחות, שיאמצו אל חיקן את מודל הדמוקרטיה המערבית. נהפוך הוא, ניסיונו של ממשל הנשיא בוש הבן לבנות בבגדד ובקאבול משטר דמוקרטי יציב עלה בתוהו, ולא זו בלבד אלא שהחריף את השסעים האתניים, הדתיים, התרבותיים והאידיאולוגיים העמוקים, שבהם היו שתי החברות רוויות, וכך העלה גם את עיראק ואת אפגניסטן על נתיב של שפיכות דמים, טרור ואנרכיה. אין פלא, אפוא, שלנוכח המחיר האנושי והכלכלי המאמיר - בייחוד בחזית העיראקית - שגבה הניסיון הכושל לשתול את ערכי הדמוקרטיה הליברלית בסביבה שממנה נעדרו הסממנים וקווי האפיון הבסיסיים ביותר של חברה אזרחית פתוחה, התחוללה תמורה בדעת הקהל האמריקנית.
פניית פרסה
התסכול הציבורי והקונגרסיונלי הגובר מן הפער המתרחב שבין החלום הנאצל על דמוקרטיזציה וליברליזציה, לבין המציאות הממשית האלימה והאכזרית, החליש בהדרגה את מעמדו של בוש, הגם שהצליח להיבחר לתקופת כהונה שנייה. על רקע תסכול גובר זה (ועל רקע המשבר הכלכלי החריף), ניתן להבין את ניצחונו, בבחירות 2008, של המועמד הדמוקרטי ברק אובאמה על המועמד הרפובליקני הניצי, ג'ון מקיין.
ואולם עד מהרה התברר, שכפי שחלומותיו האוטופיים של בוש על אודות כינונו של סדר חדש, דמוקרטי ויציב בבגדד כנדבך מרכזי במאבק חסר הפשרות שניהל בטרור הגלובלי, שקעו עד מהרה במרחבים המדבריים של עיראק, כך גם כשלו מאמציו של אובאמה להוביל את הדיפלומטיה האמריקנית בנתיב ההפוך, המוביל להסתגרות גוברת ביבשת האמריקנית. זאת, תוך התעלמות מוחלטת כמעט מסכנת הטרור האופפת את הסביבה הבינלאומית.
ואכן, בד בבד עם סיום מעורבותה היבשתית של ארה"ב בעיראק ב?2011, פעל אובאמה ללא לאות כדי למחוק מן התודעה הלאומית את משקעי פיגועי 11 בספטמבר והאסטרטגיה שנגזרה מהם, ונקט יחס סלחני כלפי משטרים ותנועות הנמנים עם מחנה האיסלאם הרדיקלי. למרות חיסולו של הארכי?מחבל אוסאמה בן?לאדן, ניסיונו של אובאמה להתכחש לאתגר המתמשך של הטרור האיסלאמי שב אליו עתה כבומרנג בדמות התפרצותו של הנחשול הרצחני מבית היוצר של דאעש ומחזיר בכך את ארה"ב במנהרת הזמן היישר לאווירה ששררה בה לאחר 11 בספטמבר. שכן, לנוכח מסע ההרג של דאעש בעיראק ובסוריה, ועל רקע התמונות המזעזעות משדה העריפה של אזרחים אמריקנים, גם דעת הקהל האמריקנית מעניקה היום תמיכה רחבה לאופציית התקיפות האוויריות בעיראק (ובמידה פחותה יותר גם בסוריה).
וכך, בחלוף כמעט שש שנים מאז התחייב לנטוש את השימוש "בעוצמה קשה", נאלץ הממשל לבצע פניית פרסה ולהתמקד במאמץ לכונן קואליציה גלובלית ואזורית רחבה אל מול האתגר המאיים כל כך שהציב דאעש אל מול הסביבה המזרח?תיכונית והעולם המערבי גם יחד. אמריקה חוזרת, אפוא, לעיראק, ודווקא ביוזמתו של חתן פרס נובל לשלום, גם אם בפעילות אווירית ולא יבשתית (לפי שעה). לא נותר אלא להמתין ולראות אם גם בעתיד - לאחר כישלונו האחרון של הממשל לכונן, באמצעים דיפלומטיים, מזרח תיכון חדש, דמוקרטי ונטול טרור - תמשיך ארה"ב להיטלטל בין הקוטב הלוחמני לבין הקוטב הפייסני, בין קוטב מעורבות היתר לבין קוטב הבדלנות וההתכנסות.