חלפו כשבועיים מאז סיום מבצע "צוק איתן" ודומה, שלא היתה כאן מלחמה. כמעט כולם עברו לסדר היום. עברנו 50 ימים של מלחמה בעזה, שבמהלכה תושבי הדרום האמיצים שמעו כי שוב "השמדנו את הרקטות", ושוב הסבנו לחמאס "פגיעה קשה", וכמובן שוב הבטחות מצדו של ראש הממשלה שכתשנו את עזה "ושיקמנו את ההרתעה".
זו כנראה הסיבה, שבמשך 70 יום החמאס ירה על כל חלקי הארץ את אותן רקטות שהשמדנו לו בפעם הקודמת - במבצע "עמוד ענן". לצערי, יש מקום לחשש כי ההסכם הנוכחי של נתניהו עם החמאס, מבטיח לנו בדיוק, אבל בדיוק, את אותו הדבר בעוד שנה-שנתיים. מסתבר שהסבל של תושבי הדרום בשבועות האחרונים, כמו כל המרורים שהמבצע המיותר הזה האכיל את תושבי ישראל, נכפו עלינו בידי ממשלה ללא שום מחשבה מדינית ותכנון לטווח ארוך, וללא שום תוצאות.
כל קשר בין ההסכם שנחתם עם חמאס לבין ההצהרות של נתניהו ביציאה למלחמה הוא מקרי בהחלט. דבר אחד ברור: ניתן היה להגיע לאותן הסכמות בדיוק כבר לפני חודשיים מול המתונים ברשות הפלסטינית ולא תחת אש מול החמאס, ובלי יציאה למלחמה מיותרת, שעליה אנחנו משלמים מחיר כבד מאוד בחיי אדם, בפגיעות בגוף ובנפש, וגם מחיר כלכלי כבד מנשוא. אז מה הפלא שהרוב הגדול של הישראלים לא מאמינים שהפסקת האש הזאת תחזיק יותר משנה? מה הפלא שאפילו ראש הממשלה לא העז באף אחת מהופעותיו הפומביות עד כה, להתחייב שהשקט המדומה הזה יחזיק מעמד.
הסכסוך מנהל אותו, לא להיפך
אבל נתניהו הבטיח לנו "אופק מדיני". כבר חמש שנים, שנתניהו מבטיח לנו "אופק מדיני", אבל בפועל הוא מנסה לקדם הזיה שנקראת "לנהל את הסכסוך". מעבר למילים הללו, והרי נתניהו תמיד היה חזק בדיבורים, מסתתרת אמת עגומה: אפס מחשבה אסטרטגית, אפס יוזמה ואומץ כדי לשנות את המציאות המדינית, כדי לתת לתושבי הדרום סיכוי לביטחון אמיתי לטווח ארוך, כדי לתת לתושבי עזה משהו לחיות עבורו מלבד נקמה. אפס בניצול הזדמנויות מדיניות, אפס בהבנה שאין הרתעה צבאית שמונעת מהחמאס לשגר עוד פצמ"ר ועוד רקטה. אפס בהפנמה ש-74 חיילים ואזרחים הרוגים, בור של תשעה מיליארד שקלים בתקציב וכתישת רצועת עזה - זו לא מדיניות, זו היגררות מופקרת שמשרתת את החמאס.
יש אלטרנטיבה לטירוף הזה וכולנו חוץ מנתניהו יודעים מהי. האלטרנטיבה הזאת עומדת לפתחו של ראש הממשלה כבר חמש שנים והוא מסרב לבחור בה: מהלך מדיני אמיץ לפתרון הסכסוך. במקום זאת, הוא מתעקש "לנהל את הסכסוך" וכל פעם מגלה שבפועל, דווקא הסכסוך מנהל אותו. הדוגמא האחרונה לכך היא ההחלטה להפקיע כ-4,000 דונם בגוש עציון, שמוכיחה כי ישראל מוכנה להעניק צ'ופרים רק למי שיורה עליה קסאמים ובה בעת לא מהססת לירוק בפרצופו של השותף המתון ברשות הפלסטינית, אבו מאזן, ולהסתבך עם הממשל האמריקני ומדינות אירופה.
נתניהו עושה הכול כדי להשכיח שרק אתמול היתה כאן מלחמה. אם זה ה"אופק המדיני" שנתניהו מציע לנו, שמחבל בסיכוי להסדר מדיני, כדאי שילך הביתה, וכמה שיותר מהר.
הכותבת היא ראשת מרצ
מעוניינים לפרסם מאמר במדור הדעות? כתבו לנו למייל op-ed@walla.net.il
המאמרים המתפרסמים במדור הדעות משקפים את עמדת הכותבים בלבד