לאחרונה פורסם ב"ניו יורק טיימס" מכתב בחתימתם של 300 צאצאי ניצולי שואה. המכתב גינה את "טבח הפלשתינים בעזה" שמבצעת ישראל, והוסיף כי ברצועה מתבצע "רצח עם של העם הפלשתיני". כמו כן, המכתב ביכה את ה"דה?הומניזציה הגזענית הקיצונית שלה זוכים הפלשתינים בחברה הישראלית" וקרא לחרם, להימנעות מהשקעות ולסנקציות על המדינה היהודית.
ניסיונות של יהודים לדמוניזציה של בני עמם אינם תופעה חדשה. הם החלו עוד בימי הגלות המוקדמים והגיעו לשיא בימי הביניים, אז מספר קטן של יהודים ביקשו להתחנף לקהילותיהם המארחות על ידי קידום סטריאוטיפים אנטישמיים שטניים, וכך חיזקו האשמות שווא דוגמת עלילות הדם.
עם האמנציפציה, יהודים רבים נעמדו בראש התנועות הרדיקליות והלאומיות. כשהבולשביקים עלו לשלטון הם הקימו את היבסקציה, שם ניתנה לקאדרים יהודיים המשימה לעקור מהשורש את התרבות והדת היהודיות - משימה שהם ביצעו במרץ רב לאין שיעור לעומת עמיתיהם הלא?יהודים. ב?1948, כשסטלין השיק את השנים השחורות של האנטישמיות - שכללו את רציחתם של אינטלקטואלים יהודים וקמפיינים אנטישמיים במימון המדינה שהגיעו לשיאם ב"משפטי הרופאים" - הוא החזיק כמה יהודים בתפקידי מפתח על מנת להסוות את האנטישמיות הקנאית שלו.
באירופה ובאמריקה יהודים שתמכו בקומוניזם עמדו בחזית הקמפיינים להצדקת האנטישמיות הסובייטית והכפישו את אלו שניסו לקדם את זכויות יהדות בריה"מ.
היהודים המסורים מאוחדים כיום בתמיכתם בישראל יותר מבכל זמן מאז 1967. אך היהודים האנטי?ציוניים, על אף מספרם המועט, זוכים לתפקיד ציבורי בולט באמצעות ניצול האינטרנט ליצירת קשרים גלובליים עם בעלי דעות דומות.
שנאת ישראל מספקת פתח למקובלות בחוגים שמאלניים, דבר שהופך את היהודים היוצאים נגד יהודים למרתקים במיוחד בעבור כלי התקשורת האלקטרוניים והמודפסים שלהם. בחזית עומדים פנאטים מנוכרים, המהווים ממשיכי דרך של הקומוניסטים היהודים, שהצדיקו בקנאות כה רבה את האנטישמיות הסובייטית.
מרכיב מזערי, ותו לא
כמו קודמיהם, הפעילים של היום מגייסים שותפים לדרך באמצעות התמקדות בליברלים יהודים מתבוללים החסרים כל ידע באשר לתרבות היהודית, ושאינם מעורבים בחיים היהודיים. רבים מהם מעולם לא הזדהו בעבר כיהודים, והאנטי?ציונות היא טבילת האש הראשונה שלהם בפעילות ציבורית יהודית. הם חולקים שאיפה משותפת להצטרף לטרנד האנטי?ציוני בהתעלות מעל ללאומיות היהודית צרת האופקים, וכך מציגים תעודת הכשר לליברליות שלהם.
ההיבט שמעורר סלידה יותר מכל בקבוצות אלו, הוא הפעלת היפוך השואה באמצעות הצגת התנהגותם של הישראלים כמקבילה לזו הנאצית. הם כה שקועים בדמוניזציה של ישראל, עד שהם אינם קולטים את הנלוזות שבכריתת ברית עם ברברים הקוראים לרציחתם של יהודים בכל מקום.
יפי הנפש הנאיביים יותר מפגינים אנטי?ישראליות רכה והומניסטית יותר. רבים מהם הם אקדמאים, בדומה לקודמיהם שקידמו את "מחנה השלום" במהלך המלחמה הקרה - וכך קידמו למעשה את יעדי מטרות החוץ של הסובייטים.
התקשורת השמאלנית, המיוצגת על ידי "הניו יורק טיימס" ו"הגרדיאן" הבריטי, המספקת סיקור מורחב ותמיכה בעמדות מדאיגות אלו, תישפט בחומרה רבה יותר על כך מאשר על תמיכתה הבלתי מוסרית הקודמת בבריה"מ. אף שכתבת "הניו יורק טיימס" בירושלים, ג'ודי רודורן, רחוקה מלהיות אנטי?ציונית, חלק מדיווחיה על עזה מזכירים את דיווחיו של וולטר דורנטי במהלך שנות ה?30, שבמסגרתם התייחס בביטול לפליליותו של סטלין.
השפעת היהודים האנטי?ציוניים מרגישה גדולה מן המציאות בשל הרושם של התקשורת והרשתות החברתיות. בחברות דמוקרטיות לאנשים ישנו החופש לרמות. עלינו לקרוא תיגר על מאמציהם להציג את עצמם כחלק מהזרם המרכזי. הם מהווים מרכיב מזערי של העולם היהודי, ותו לא.