הסרט "אהבה בשחקים", שגרם למיליוני נשים להתאהב קשות בטום קרוז בשנות השמונים, גרם לי לרצות להיות טייסת. במהלך שירותי הצבאי, אי אז בסוף שנות התשעים, פתח צה"ל לראשונה את קורס הטיס שלו לנשים, וכשנכנסתי לקבע התלבטתי קלות אם לגשת לגיבוש. אבל באינטואיציה הרגשתי שבתור אחת שקיבלה רישיון רק בטסט הרביעי (וגם זה רק אחרי שבכתה לטסטר), אין לי הרבה סיכוי.
אבל החלום סירב להרפות, ואחרי השחרור בחרתי להעביר תקופה בתור דיילת אוויר, תפקיד שהקשר שלו לעולם התעופה הסתכם במילים: "נא להדק חגורות, אדוני".
מדי פעם הייתי נכנסת לקוקפיט בזמן ההמראה או הנחיתה ומתרגשת מהשליטה של הטייסים בכל המכשירים, מהקול הרגוע והגברי בקשר ומהנינוחות שהם משדרים בגובה 20 אלף רגל, כשהמטוס מיטלטל בין כיסי אוויר. תמיד חשבתי שחבל שאין יותר טייסות ואיזה מגניב היה להחליף את צעיף הדיילות האלגנטי שלי בכנפיים.
"הטובים לטיס, הטובות לטייסים", אמר פעם בנבזיות נשיא המדינה לשעבר, עזר ויצמן ז"ל, ולמרות שמאז יש לנו כבר אי אלו טייסות קרב, זה עדיין עולם של גברים.
כל טייס או טייסת שתפגשו יגידו לכם שכל אחד וכל אחת יכולים להיות טייסים, זה רק עניין של מוטיבציה, זמן וכסף. הרבה אנשים לא יודעים, אבל בשביל להוציא רישיון טיס פרטי לא צריך להיות יוצא חיל האוויר. למעשה, הקריטריונים לקורס טיס אזרחי לא רבים או מסובכים: מעל גיל 17, בלי עבר פלילי, בריא/ה פיזית ונפשית (הדרישה האחרונה מורידה בערך חצי מהאוכלוסייה), ולא יזיקו גם 70 אלף שקלים.
בארה"ב זה יעלה לכם בערך חצי, אבל כאן, כרגיל, הכל יקר יותר - חלקי החילוף, הדלק, האגרות, הביטוחים. עלותו של שיעור בודד - חצי שעה תדרוך, שעת טיסה וחצי שעה תחקיר לאחר מכן - היא 1,250 שקלים בממוצע. הסכום הזה כולל את עלות השכרת המטוס, הדלק והתשלום למדריך. גם כאן, כמו בכל בריכת שחייה לפעוטות, יש מבצעים מפתים, כמו "קנה כרטיסייה של עשרה שיעורים, קבל שיעור אחד חינם פלוס פריסת תשלומים לתוך המילניום הבא".
כדי לקבל הסמכה של טייס פרטי, שטס להנאתו במטוס חד?מנועי של עד ארבעה נוסעים, כולל הטייס, צריך לעבור מבחן של רשות התעופה האזרחית (רת"א). כדי לגשת למבחן נדרשות מינימום 40 שעות טיסה, אבל אם לא עפתם באמצע קורס טיס, סביר להניח שלכם זה ייקח בערך 60 שיעורים. מי שירצה להפוך את התחביב למקצוע ולהיות טייס מסחרי באחת מחברות התעופה, יצטרך להמשיך ולצבור מינימום של 500 שעות טיסה.
בעשור האחרון הוקמו ברחבי הארץ לא מעט בתי ספר פרטיים לטיסה. חלקם ממוקמים בשדה התעופה בהרצליה, ואחד מהם הוא "סקאי" (פייר, באנגלית זה נשמע טוב יותר), שאותו הקים ומנהל בועז וולוך עם בני שביט, שניהם טייסים שלא עברו דרך חיל האוויר. בועז בכלל עסק בעבר בניהול בית אבות משפחתי - שם, איך לומר בעדינות, היה לו קל יותר לדמיין את הסוף. ואז, לפני 12 שנה, הוא החליט לשנות כיוון וללכת בעקבות החלום שלו.
השאלה הראשונה ששאלתי את בועז היתה כמה נשים לומדות שם, השנייה היתה למה רק חמש. בגדול, הנתון הזה מייצג את עולם התעופה הישראלי. אולי זה מכיוון שאנחנו עדיין מרוויחות פחות, ואולי אלו השהיות הארוכות מחוץ לבית, שלא מסתדרות עם האימהות. בכל מקרה, החלטתי להוריד את הדגל הפמיניסטי לחצי התורן ולהתמקד בתכלס: הטיסה.
אחרי הסבר קצר על השיעור ועל המטוס התחלנו בסימולטור. אמנם לא חובה לעבור דרכו, אבל אחרי שהמדריך שלי לאותו היום, הטייס מוטי קולקר - מהנדס לשעבר בחיל האוויר - שמע על הטסט הרביעי, הוא חשב שזה בטח לא יזיק. הסימולטור נראה די פשוט, ממש כמו באוטו: יש הגה, יש דוושות, יש ימינה ויש שמאלה. שתי דקות לתוך הסימולטור ונראה היה לי שקלטתי את העניין. ימינה זה ימינה, שמאלה זה שמאלה, כשאני דוחפת ההגה קדימה המטוס יורד בגובה, כשאני מושכת את ההגה אלי הוא עולה בגובה, וזה בערך כל הסיפור. נשמע פשוט, לא?
אחרי עשרים דקות על הסימולטור, פלוס משפטים בנוסח "נשתדל במיוחד לא להרוג כתבת של עיתון", הרגשתי רגועה. כשבועז נפרד ממני במילים "הדבר הכי מסוכן בטיסה זה לנסוע באוטו לשדה התעופה", חשבתי לעצמי "טוב, הוא עדיין לא ראה אותי באוויר. או בכביש".
הגענו למטוס, ססנה 172 - מטוס חד?מנועי קטן, שמיועד לארבעה נוסעים לכל היותר. בדגם הזה מלמדים טיסה בכל העולם. הוא ידידותי למשתמש, קל ללמד בו, והוא נחשב למאוד בטוח. תהיתי איך משהו ששוקל בערך כמוני יכול להיות בטוח באוויר, אבל עם עובדות לא מתווכחים.
עליתי למושב הטייס וחגרתי את חגורת הבטיחות. חגורה שחורה ופשוטה, שקשה להאמין שהיא יכולה להגן עלי בשמיים, אבל מתברר שבהמראה ובנחיתה היא באמת מצליחה לבלום את הגוף מלהיזרק קדימה. במטוס הזה יש שתי מערכות הגאים עם ציר משותף, שתי דוושות בצד של החניך ושתיים בצד של המדריך, וידית מנוע אחת משותפת. רק "ל" על הגג והצפירות נטולות הסבלנות של הנהגים מאחור חסרות לי פה.
אלא שבניגוד לשיעור הנהיגה הראשון שלי, לא נלחצתי. כנראה הגיל בכל זאת עושה את שלו.
בססנה 172 אין מזגן, ודווקא ביום הזה אלוהים החליט להשתעשע בי עם 38 מעלות. פתחנו קצת חלון בזמן שמוטי הסיע את המטוס על המסלול, עד שנתנתק מהקרקע. שמתי את האוזניות, סימנתי למוטי שאני שומעת אותו והרגשתי מיליון דולר. מאחר שמדובר בשיעור היכרות אני עדיין לא רשאית לבצע המראות ונחיתות, וכך, העובדה שמרבית התאונות מתרחשות בזמן ההמראה והנחיתה לא הצליחה להלחיץ אותי.
בזמן הנסיעה על המסלול הסביר לי מוטי למה אחראי כל מכשיר: מד גובה, מד מהירות, מד אופק, ועוד כמה דברים שלא ממש הצלחתי לזכור, בכל זאת 38 מעלות. כעבור כמה דקות של נסיעה והאצה, הגלגלים התנתקו מהקרקע ובשנייה אחת היינו באוויר.
פתאום לא זכרתי את מה שלמדתי בסימולטור. איפה ההגה, לעזאזל? אהה, הנה, מולי. אחרי שטיפסנו עד גובה 800 רגל (בערך 250 מטרים), מוטי התחיל להצביע לי על כל הבריכות של הבתים הפרטיים בכפר שמריהו שמעליהן טסנו. אני די בטוחה שהיה כאן תרגיל הסחת דעת, כדי שלא אלחץ מהמראה, ועושה רושם שזה הצליח לו. היו שם יותר בריכות מבתים. הייתי מתה לצלול לתוך אחת מהן, אבל השיעור רק התחיל, וסוף סוף ההגה בידיים שלי!
לאט לאט התחלתי לטפס ל?1,200 רגל, הגובה המירבי שבו הבחורה ממגדל הפיקוח הרשתה לנו לטוס. מכירים את זה שאתם מחכים בשדה תעופה למישהו שאתם אוהבים ולא ראיתם הרבה זמן ואתם ממש יכולים לשמוע את פעימות הלב שלכם? אז כזה.
"יש את החניכים שמפחדים ומסתכלים כל הזמן על המכשירים שבתוך המטוס, ויש את אלה שפשוט שומרים על הפרוסה", אמר מוטי.
"פרוסה?"
"תסתכלי החוצה. את שמה לב שבין הדשבורד לבין קו האופק את רואה נוף. הנוף הזה צריך להיות בגודל של פרוסת לחם. אם את שומרת על הפרוסה, זה אומר שאת טסה בצורה ישרה ואופקית".
בהתחלה ראיתי יותר באגט. אחר כך בייגלה. אבל אחרי כמה שניות הצלחתי לראות אותה, פרוסת לחם סטנדרטית ויפה. בדקות הראשונות באוויר התבלבלתי וניסיתי להיזכר אם לדחוף את ההגה קדימה אומר לרדת בגובה או להפך, אז שיחקתי איתו קצת, בתקווה שמוטי לא ישים לב שאני לא סגורה על העניין. עד שנפל לי האסימון. עם הגז והברקס באוטו אני מתבלבלת עד היום.
כשהתייצבתי על גובה 1,200 רגל, הגיע רגע ראשון של שקט. אנחנו באוויר, מעל קו המים של הרצליה. פתאום יש לי זמן לעכל איפה אני, לנשום עמוק, לחייך.
בום, נופל לי הלב. אני מטיסה מטוס בגובה 400 מטרים. אני, אודליה יקיר, שמפחדת להיצמד לזכוכית של המעלית בקניון, מגשימה חלום... ואני מזיעה רצח.
כפות הידיים שלי כנראה לפתו את ההגה בחוזקה, ובלי לשים לב הוצאתי עליהן את כל הלחץ שלי. כעבור כמה שניות הלב חזר למקום, והתחלתי ליהנות מהנוף. אפילו העזתי להסתכל למטה. קלטתי שאנחנו ממש מעל הים, דבר שאומר שאם אנחנו - חס וחלילה חמסה חמסה שום בצל - מתרסקים - אז זה ממש לתוך המים. ובדיוק הבוקר עשיתי פן.
כאילו קרא את מחשבותיי, מוטי התחיל להסביר לי שהדגם הזה של הססנה כל כך בטוח, שגם אם המנוע יכבה בפתאומיות בגלל תקלה כלשהי, המטוס יהפוך את עצמו לדאון ואנחנו נגלוש בבטחה ובאיטיות עד שנגיע למנחת הפנוי הראשון. השאלה שעלתה לי בראש היא איפה בדיוק יש מנחת פנוי בים.
בדיוק כשהצלחתי להסדיר את הנשימה מחדש שמתי לב שבינתיים איבדתי את הפרוסה, אז הנמכתי בשביל למצוא אותה שוב. כנראה הנמכתי קצת יותר מדי, אז נאלצתי לשחק קצת עם ההגה עד שהצלחתי להבין את זמן התגובה של המטוס לפעולות שלי.
מוטי סיפר לי שיש כאלה שמקיאים ויש כאלה שמקבלים פתאום התקף פאניקה ומבקשים לנחות, יש את אלה שחושבים שמדובר בפלייסטיישן ומנסים לבצע פעלולים עם המטוס, אבל הרוב בסך הכל ממש בסדר. שני החניכים הכי ותיקים בבית הספר הם גבר ואישה בשנות השבעים לחייהם. ובכל זאת, הוא מסכים איתי שיותר קל לתפוס את התיאוריה כשאתה צעיר. בכלל, בחיים עדיף להיות צעיר. וטייס.
אגב, מוטי עצמו עשה קורס טיס רק אחרי שיצא לפנסיה. אחר כך הוא הדביק גם את הבן שלו בחיידק. ניסיתי להבין מה הוא חושב על היכולות שלי, אם עד עכשיו הוא סבור שיש לי את זה או שהוא חייב להחמיא לי כי אני עיתונאית. אז שאלתי, והוא ענה לי שאני בסדר, ממש בסדר. ה"באמת שאת בסדר" השלישי כבר היה מחשיד, למרות שבשלב הזה הרגשתי באמת בסדר, לחלוטין קו?ל, יש לי את זה.
וככה, כשאני משתדלת לשמור על ארשת פנים רגועה, עברו להן עשרים דקות באוויר שברובן בעיקר ירדתי ועליתי קצת בגובה, לקחתי את ההגה טיפה ימינה וטיפה שמאלה ואמרתי לעצמי שוואלה, השד לא כזה נורא. יש רגעים של פחד, אבל הם לא מוציאים אותי משליטה. מעניין אם אני יכולה להיות ככה גם בלי מוטי. בשלב הזה עדיין לא הייתי שמה על זה כסף.
זהו, עכשיו נותרו לי רק עוד 50 שעות טיסה עד לקבלת הרישיון הפרטי, ועוד 499 שעות כדי לנסות להתקבל לחברת תעופה בתור טייסת מן המניין. "טוב, נראה לי שאני מוכנה להטיס את המטוס לבד, מתי זה קורה?", שאלתי את מוטי. "מטיסה 12 ואילך מתחילות טיסות הסולו", הוא מסביר. "בטיסת סולו את לגמרי לבד, ואני עולה למגדל הפיקוח ומדריך אותך משם, לא לפני שאני מוודא שאת כשירה".
המחשבה על להיות לבד בשמיים גרמה לי להזיע עוד יותר. חזרתי הביתה על הקטנוע, וכל הדרך תהיתי ביני לבין עצמי על ההשלכות שיש למקצוע הטיס על הערך העצמי של העוסקים בו. מה עושה להם השילוב של שיכרון החושים בלהיות הכי קרוב לאלוהים עם האחריות הכבדה על חייהם של כל כך הרבה אנשים. האם אי פעם אוכל לעשות את זה? ושאלת השאלות: איך זה שעדיין לא מצאו את המטוס המלזי?
הצפצופים העצבניים של הנהג שמאחוריי קטעו לי את המחשבות.
כעבור שבוע חזרתי לשיעור שני. הפעם תירגלנו את ארבעת מצבי הטיסה: רגיל (טיסה ישרה ואופקית), נסיקה (המראה), הנמכה וגלישה (מצב שבו מכבים את המנוע כדי לדמות מקרה חירום וגולשים לאט באוויר עד לנחיתה). בשיעורים הבאים לומדים איך לבצע פניות, איך להתמודד עם שינויי מהירויות של המטוס ואיך להתמודד עם נחיתות אונס.
באופן כללי, שמונת השיעורים הראשונים מוקדשים להכרת המטוס, על כל המערכות שלו. משיעור 8 ואילך מתחילים לתרגל גם המראות ונחיתות. בהמשך לומדים איך לטוס במקרה ששדה הראייה חסום ובמקרה של ורטיגו (אובדן התמצאות במרחב האווירי), ואיך לטוס בלילה. מסיימים את הקורס בלימודי ניווט, שזה, בתכלס, איך להגיע משדה התעופה באילת לשדה דב בלי לעבור בסעודיה.
אחרי כל זה מגיע סוף סוף המבחן המסכם, עם בוחן מטעם החברה, שמחליט אם החניך כשיר לגשת למבחן סופי. את המבחן האחרון מבצע בוחן חיצוני של רשות התעופה האזרחית. מי שעובר את המבחן מקבל רישיון טיס פרטי במטוס חד?מנועי. רוב החניכים עוצרים כאן, מסמנים וי על חלום ישן, שוכרים מטוס לפי שעה ולוקחים את החבר'ה לסיבוב. חלקם הקטן ממשיכים לקבלת רישיון מסחרי.
ניגשתי עם מוטי למטוס ובדקנו יחד דלק ושמן. חבל שאני לא עושה את זה גם בקטנוע. כשסיימנו, עלינו למטוס והתיישבנו. סובבתי את המפתח, התחלנו לנסוע במסלול ההמראה, ואז, ברגע אחד מוטי משך את ההגה והגלגלים ניתקו מהקרקע. הפעם מוטי אישר לי לטפס עד לגובה 2,500 רגל (830 מטר), ובעצם תירגלנו נסיקה, מצב שבו הפרוסה נעלמת (אין נוף בין הדשבורד לקו האופק) והאף של המטוס עולה גבוה למעלה.
פחדתי. מודה. לטפס לגובה כזה לא הולך ברגל. המטוס הגיע לגובה המבוקש בתוך כמה שניות, ודי מהר נעלם לי כל הנוף משדה הראייה. מצאתי את עצמי תלויה בין שמיים לארץ, מנסה להירגע כדי לייצב וליישר את המטוס. כדי להירגע נשמתי עמוק. הנשימות עשו את שלהן, עד שהגענו לגובה של 2,500 רגל.
ושם, רבותיי, בגובה 2,500 רגל, קרה הדבר הכי מסעיר, הכי מפחיד והכי מרגש מאז שעידו לוי הציע לי חברות בכיתה ד' (והפסיק לדבר איתי מייד אחרי): מצאתי את עצמי טסה לתוך ענן. במשך כמה שניות הייתי לגמרי בתוך כדור של שערות סבתא. אין שמיים, אין קרקע, אין נוף. אין לי דופק.
צעקתי בבהלה. הרגשתי כאילו אני על סט צילומים באולפני יוניברסל. הסתכלתי על מוטי לוודא שהוא עדיין איתי, כי אני כבר לא איתי. האיש ישב לידי, רגוע, מחויך. כאילו בכל יום הוא נכנס לתוך ענן.
"בתוך ענן", הוא הסביר לי, "קשה לדעת אם המטוס ישר או הפוך, או אם חלילה לקינו בוורטיגו, ולכן הדרך היחידה לוודא שאנחנו בסדר היא שליטה מלאה והבנה של המכשירים". רק אחרי שיצאנו מתוך הענן חזרתי לנשום בצורה סדירה, וראיתי בחזרה יקום ממשי. כלומר, את הארובות של חדרה.
התחלנו להנמיך לאט לגובה 1,500 רגל. זה היה יום עם רוחות די עזות, והמטוס ממש היטלטל מצד לצד. שני טייסים שיצאו לפנינו מהרצליה לאזור ראש פינה אפילו סבו על עקבותיהם וחזרו בחזרה.
מוטי וידא שאני בסדר, והתחלנו לתרגל סיבובים. לקחתי את ההגה ימינה עד שהמטוס עשה סיבוב של 360 מעלות, תוך כדי שאנחנו נוסקים חזרה לגובה 2,300 רגל, ואז מנמיכים שוב ל?800.
כנראה השנים עשו לי טוב, או שפשוט הפכתי אדישה. למרות הפחד נראיתי רגועה, ובשליטה. בניגוד לאחד הטסטים שלי, שבו הבוחן בלם אותי עוד לפני שהנעתי את האוטו, כאן מוטי כמעט לא נגע בהגה שבצד שלו.
באיזשהו שלב הוא שאל אותי אם הכל בסדר, כי הייתי שקטה מדי. עניתי שכן, ובאמת הרגשתי ככה. האם הייתי יכולה לעשות את זה לבד? בשלב הזה היה עדיין קשה לי להחליט, אבל הכיוון הוא חיובי.
המשכנו לתרגל בערך עוד חצי שעה, כשהארובות של חדרה הן גבול הגיזרה הצפוני?מערבי. טסנו חזרה מעל כביש 4 לכיוון שדה התעופה, ושם מוטי ביקש בקשר לנחות. התחלתי להנמיך עד לגובה 600 רגל, ומשם ירדתי ל?400, 300... והנה הבתים חוזרים להיות בגובה רגיל, ומוטי לוקח בחזרה את השליטה בהגה. טייסת טייסת, אבל לא צריך להגזים.
כשיצאתי החוצה, קלטתי שאני שוב מזיעה כמו גבר בשיעור זו?מבה.
נהניתי. מאוד. כמה פעמים יש לו לאדם אפשרות לחוות את התחושה הזאת שהלב נופל לתחתונים, חוזר למקום, נופל שוב וחוזר חלילה בפרק זמן כל כך קצר. האדרנלין מטורף, ומשהו בלב נפתח. הסתכלתי על העולם מגבוה. צעד קטן לאנושות. צעד גדול לאודליה.
יכולתי סוף סוף לראות איך המילה המאיימת הזאת, טיסה, הופכת להיות יותר ויותר פשוטה. השד לא כל כך נורא, המחיר לא נמוך אבל לא בשמיים, הטכניקה קלה יחסית ללמידה, והרוב זה פשוט עניין של תרגול. אם הייתי ממשיכה, אין לי ספק שבשיעור העשירי כבר הייתי מרגישה כאילו אני רוכבת על הטוסטוס. גז, ברקס, קצת מראות, ולהיות בקשר. אבל קודם תנו לי לצלוח את עונת החגים הבאה עלינו לטובה. טוסו לשלום, המפתחות בפנים.